באנו חושך לגרש? לא בסדרות הטלוויזיה
וולטר ווייט מ"שובר שורות" הפך לנבל, העולם של "בלש אמיתי" מדכא ואפל, וב"משחקי הכס" רוצחים את הטובים. אז למה אנחנו כל כך נהנים מהסדרות הללו? מתברר שהצפייה ברוע יכולה לעשות טוב לנפש - והכל, כמובן, התחיל אצל טוני סופרנו
בנסיעה ברכבת הרים ובצפייה בסרט אימה או מתח יש מן המשותף: הם גורמים לנו לפחד בלי סכנה אמיתית, ולכן משחררים חשש קדמוני בלי שנצטרך באמת לדאוג. בקיצור, מהנים בצורה מזוכיסטית משהו. הגיע הזמן להודות בפה מלא פופקורן: לפעמים אנחנו פשוט נהנים לסבול. והחיבה למאיים ולאפל חודרת יותר ויותר גם למסך הביתי.
סדרות כמו "בלש אמיתי", "The fall", "דה קילינג" ו"הגשר", וגם "מראה שחורה" בדרכה שלה, הן רק קמצוץ ממה שקורה בשנים האחרונות על מסך הטלוויזיה שלנו. הן מספרות על גיבורים פגומים במציאות קשה על גבול המורבידית, שמנסים להילחם במציאות מטורפת – וחלקם נידונו להיכשל. הן מתחברות למגמה מתמשכת של עיסוק בגיבור מורכב שלא ניתן להגדירו כ"טוב" או רע "מוחלט". מגמה שמוכרת עוד מ"הסופרנוס", וגם מסדרות כמו "דקסטר" ו"שובר שורות".
"בלש אמיתי". גיבורים פגומים שמוקפים ברוע
בחלק מהסדרות העכשוויות שאנחנו נהנים להתמכר להן, כולל כאלה שלא משתייכות לז'אנר המתח או האימה כמו "משחקי הכס" ו"בית הקלפים", מודגש עוד תת גוון. הן חוקרות לא רק את החלק השחור שבנפש האדם, אלא את העכירות של החברה כולה.
משהו רע קורה בהן תמיד - העולם שמקיף את הגיבורים טובל ברוע, בזמן שהם מתבוססים בתוך חצאי אמיתות, וכוחות בלתי ניתנים לעצירה פועלים נגדם ועושים בהם כרצונם. המציאות הזו נתמכת גם על ידי הסביבה – כזו של צבעים דהויים, חושך או שלג טובעני. הצופים לא מצפים מהגיבורים לנצח ולהשיב את הסדר על כנו, הם מחכים למפלה, לטרגדיה, אבל בניגוד לטרגדיה היוונית הקלאסית, זו לא תיצור קתרזיס, אלא תחושת אי צדק אדירה.
אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא ההנאה מההלם שאנחנו חווים מצפייה (לא פעם משותפת) בסצנות מכאיבות במיוחד ב"משחקי הכס" – שהגיעו לשיא מסוים בחתונה האדומה המפורסמת, אך לא עצרו שם. באתר WIRED ניסו להסביר את ההתלהבות הזו כחוויה כואבת משותפת. הצפייה בסצנות איומות ביחד מאפשרת תחושת שותפות. יש כאן כניסה לאחווה דרמטית: שברון לב של רבים על נד סטארק הוא חצי נחמה.
גנגסטר טוב, שוטר רע
האפלה הקיומית אמנם מורגשת יותר בסדרות פופולריות כיום, אבל היא לא חדשה. הבמאי והתסריטאי אהרון קשלס ("כלבת", "מי מפחד מהזאב הרע") מצביע על "הסופרנוס" כנקודת מפתח ששינתה את פניה של הטלוויזיה האמריקנית לנצח: "זה לא שלא קדמו ל'סופרנוס' סדרות אפלות וקשות לצפייה, אבל התוכנית הופקה על ידי רשת הכבלים HBO ולא על ידי אחת הרשתות הגדולות, ואפשרה ליוצרים חופש לגעת בצדדים האפלים והאלימים של הנפש מבלי להתחשב בחוש הטעם הבעייתי של הצנזורים".
קשלס מוסיף גם את ה"המגן", דרמת משטרה מתחילת שנות ה-2000, לרשימה: "אפשר לראות בה סדרה משלימה, אם ב'סופרנוס' הפכנו את הגנגסטר לשכן ממול, הרי שב'מגן' הפכנו את השוטר הטוב לשוטר הרע וחוזר חלילה. הסדרות טשטשו באופן כה ערמומי את המניעים והערכים של דמויותיהן, עד שנוצר דפוס חדש של גיבור טלוויזיוני, שאת גלגוליו החדשים אפשר לראות בסדרות כמו 'שובר שורות', 'אימפריית הפשע', 'מד-מן', ,בלש אמיתי' ו'משחקי הכס'".
ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בביה"ס לתקשורת המסלול האקדמי המכללה למנהל ובחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, מציינת גם היא את "הסופרנוס" כאבן דרך: "בקולנוע היו עוד לפניה סרטים שהעמידו במרכזם מאפיונרים, אבל לא בדרך הזו. אם הראו מאפיונר שיש לו צד אנושי רגיש זה היה במסגרת קומדיה כמו 'בואו נדבר על זה'. היא הראשונה שנכנסה לבית שבוע אחרי שבוע וקראה להזדהות עם גיבור כזה פגום ולא מוסרי".
ברנשטיין מסכימה שבימים אלה יש יותר תכנים קודרים מבעבר, אך מסייגת מעט ואומרת שהמגמה לא רחבה כפי שניתן לחשוב: "בסופו של דבר הרבה מהטלוויזיה כיום היא לא כזו. אלה כמה סדרות בולטות, אבל עדיין יש הרבה סיטקומים משפחתיים, ריאליטי כולל טראש ועוד. זה לא שכל הטלוויזיה הלכה לכיוון הזה, ובטח שלא כל הקהל נוהה אחרי התכנים האלה".
קשלס מוסיף: "תמיד היה צורך בבידור אפל, יש ספרות אפלה, תיאטרון, קולנוע וכעת הטלוויזיה מחשיכה את מסכינו. יש כרגע אינפלציה של תכנים קשים לצפייה, ואני מניח שהמצב ימשיך עד לנקודת קיצון שתגרום לאנשים להתרחק מהם ולחפש בידור מתוק ומסיח דעת. מצד שני, אני לא חושב שמי מאיתנו, צופי הטלוויזיה המושבעים, היה רוצה שהתכונה הנהדרת הזו תפסיק. הטלוויזיה האמריקנית מעולם לא היתה טובה יותר, והיא אפילו מאפילה בשנים האחרונות על המתרחש בקולנוע האמריקני".
למה אנחנו נהנים כל כך מהצגה של סבל?
"תמיד נמשכנו לאלימות ולחדשות רעות. אף אחד לא רואה חדשות כדי לשמוע כמה טוב בעולם וכמה נפלא בישראל, כל צרכן חדשות מכור לאסונות. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו טובים מזה. שהרייטינג של חברת החדשות היה גבוה יותר אם הם רק היו משדרים כתבות על היופי בעולם. אבל כמה מאיתנו בהו פעם אחר פעם בהתרסקות התאומים? ולמה שזה יהיה שונה בסדרות טלוויזיה?".
"החתונה האדומה". צפייה משותפת בסבל
קשלס מרחיב על הרקע ההיסטורי של המשיכה שלנו לתכנים קשים: "חוקי תרבות מצביעים על קשר בין משבר סוציו אקונומי עמוק ובין הצורך בחוויית צפייה אסקפיסטית. בזמן המשבר הכלכלי הגדול של ארצות הברית שתי הסוגות הפופולריות ביותר היו קומדיות רומנטיות וסרטי גנגסטרים אלימים. בעתות משבר אנשים אוהבים לברוח לקטבים הקיצוניים ביותר. ממש כמו שקורה בעולם הפוליטי. יש שמחפשים אחר תרופת פלא אופטימית שתגרום להם לשכוח את צרותיהם, ויש כאלה שמעדיפים לטבוע בכאב הקיומי כדי לגלות שיש מי שסובל יותר מהם בחיים.
"המציאות כיום אלימה יותר משהיתה בשנות ה-50, סף הריגוש של הצופה המודרני גבוה מתמיד, ואם נוסיף את העובדה שאנחנו חיים בתקופה צינית שלא מאמינה עוד בסוודר החמים של ביל קוסבי, לא קשה להבין מדוע אנחנו נמשכים לסדרות כמו 'שובר שורות'. זה עידן שבו הרבה אנשים מרגישים חנוקים וחסרי אונים, ויש מי שמגשים את הפנטזיות האלימות שלהם. מי יודע, אולי באמצעות הצפייה השבועית שלנו במעשי הנבלה של וולטר ווייט, אנחנו פורקים את זעמנו ומצליחים לשמור על ניקיון הכפיים ולשרוד עוד יום במשרד".
ואם כבר בוולטר ווייט עסקינן, קשלס מתייחס לגיבור של "שובר שורות" כאל דוגמה מצוינת לאופן שבו מייצרים סדרה קשה לצפייה, אך בה בעת ממכרת, שיוצרת חוסר תקווה טלוויזיוני מהנה: "כך מייצרים גיבור אמין, עם צרכים יומיומיים ובעיות כמו של הצופה בבית, ומוציאים אותו לטיול ברחוב אלם. וולטר ווייט, הארכי נבל הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה, בסך הכול רצה להשאיר כסף למשפחתו אחרי מותו הקרב ובא, משהו שכולנו יכולים להזדהות איתו. המניע שלו בתחילת הדרך היה טהור, אבל האגו הגדול ותחושת הכישלון וההחמצה שליוותה אותו כל חייו, יצרו מפלצת שכולנו היינו יכולים להבין את לידתה ואת מעשיה המצמררים".
דוקטור אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל הקליניקה לתמיכה רגשית ונפשית במרכז ד"ר טל, מאשר כי הצפייה עוזרת לנו לשלוט בתחושות ובדחפים האלימים שלנו: "בריחה לצפייה בטלוויזיה היא סוג של התמודדות. יש לנו עולם רגשי מורכב ועמוס, ויש בו גם תוקפנות, אשמה ואלימות. במציאות אנחנו נדרשים להתאפק, להשתדל, להיות אחרים. אז אנחנו נעזרים בדברים שיעשו לנו סובלימציה, למשל רואים סדרה. יש עוד דרכי התמודדות כאלו, כמו כדורגל, שבו יש ביטויים כמו 'ניצחנו את הרעים'. אנחנו מתעסקים כך ברגשות שהם לעתים קרובות ראשוניים ופחות מעובדים".
אז הצפייה במשהו שלילי היא דבר חיובי שמאפשר להתאוורר?
"כל עוד אנחנו נשארים במסגרת הפנטזיה זה דבר טוב ומאוורר, אנחנו מבינים שזו סדרה ושלא נחקה את הגיבור. לפעמים אצל אנשים מסוימים השיפוט הוא יותר רעוע - כשמישהו רוצה להיות כמו הגיבור שטובח באנשים - ואז זה מתחיל להיות בעייתי. אבל באופן עקרוני, צפייה בטלוויזיה כדי להתמודד ולראות את הגיבור עושה משהו כדי לא לעשות אותו בעצמנו, זה דבר חיובי".
ועם הדבר החיובי הרע הזה, כל מה שנותר הוא לקבל בברכה יום נוראי במשרד, ולהפוך אותו לתירוץ למרתון של "בלש אמיתי". או "משחקי הכס". או פשוט להדחיק את הבחירות ולהתמקד בשחיתות גדולה באמת ב"בית הקלפים". מה שמדכא אתכם יותר.