"מעשה בחתוליים": סיפור לילדים באיורים
הם יושבים בבית קפה, שותים מכוסות עם מכסה, חובשים מגבעות ומשוחחים על דא ועל הא - החתולים של המאיירת והאנימטורית שמרית אלקנתי ב"מעשה בחתוליים", שיצא לאור מחדש בהוצאת "ספריית נח-מודן", מפיחים חיים בטקסטים הקלאסיים ויוצרים כמו סיפור חדש שהילדים לא ירצו להפסיק לקרוא
בעוד במדינות רבות בעולם ילדים גדלים על קומיקס, בישראל - על אף היסטוריה של קומיקס בעיקר בימים שעוד היו עיתונים (או מוספים) לילדים - פעוטות וילדים בגילי גן אינם נחשפים לאחת הצורות הספרותיות המרתקות והמוצלחות ביותר.
את המצב הזה ביקשו רותו מודן וירמי פינקוס, מבכירי יוצרי הקומיקס, המאיירים והסופרים בארץ - לילדים ולמבוגרים, לשנות. הם הקימו את "ספריית נח", הוצאה איכותית המפרסמת קומיקס לילדים שספריה רואים אור במשותף עם הוצאות לאור שונות. יריית הפתיחה של ההוצאה הייתה מזהירה: שני טקסטים קלאסיים של לאה גולדברג: "אורי כדורי" (יחד עם אריה נבון) ו"מר גוזמאי הבדאי" (שאיירו מודן ופינקוס בהתאמה) זכו להצלחה מסחררת ונכנסו לרשימות רבי המכר.
האיכות המוקפדת של העיצוב עליו אמונה גילה קפלן, הפורמט החגיגי והאיורים המצוינים, הפיחו חיים בטקסטים שאינם מוכרים לילדים בדור הנוכחי, ו"ספריית נח" הציבה רף גבוה למדי.
בימים אלו רואה אור הספר השלישי של ההוצאה, "מעשה בחתוליים", שכתב ע. הלל ואיירה מחדש שמרית אלקנתי, בשיתוף פעולה עם הוצאת מודן (הספר נכלל גם בפרויקט של "ספריית פיג'מה"). בשונה מהספרים הקודמים, הטקסט של ע. הלל שמתאר מה קרה לשני חתולים - אחד שחור ואחד לבן - שהתקנאו זה בזה וניסו לשנות את צבעם - עדיין מוכר מאוד, מוקרא ומושר בגנים.
אולם אלקנתי מודה שלא הכירה את הטקסט לפני שהתחילה לעבוד עליו. "הייתי כל כך שקועה בעבודה, שהייתה אינטנסיבית מאוד, שרק לקראת סיום התחלתי להבין כמה זה טקסט מוכר ואהוב. כמעט כל מי שספרתי לו שאני עובדת על 'מעשה בחתוליים' חייך חיוך נוסטלגי. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם הטקסט לו הייתי מכירה אותו. אבל בדיעבד הניתוק מההוצאה הקודמת בלווי האיורים של אלונה פרנקל עזר לי להתמקד בחתולים שאני דמיינתי ורציתי לצייר".
ואלו חתולים נהדרים! אלקנתי, מאיירת ואנימטורית צעירה ומבטיחה שאיירה סיפור של דליה רביקוביץ' "על זנבה של ארנבת" שזכה לשבחים רבים, העניקה לחתולים אופי ייחודי, שובבות, דשנות וגם סטייל; בהחלט לא החתולים הטיפוסיים שהיו מצפים להם.
"החתולים קרטוניים יותר מדמויות קודמות שציירתי", היא מבארת, "מהסיבה הפשוטה שהרגשתי שהטקסט דורש את זה. יש משהו כל כך קליל ושובב כבר במשפט הפותח של השיר - 'היה היו-יו חתולים'. ע. הלל כתב טקסט עם תבנית וחזרות ובאותו זמן יש המון חופש והומור בהחלטות שלו ורציתי שהחתולים יצוירו באותה רוח. אף פעם לא הרגשתי שחתולים הם הצד החזק שלי, לפחות לא כמו כמה מאיירים חברים שמציירים את החתולים האישיים שלהם במיומנות גדולה, אז התחלתי מלשבת ולצייר המון-המון חתולים.
"כשהרגשתי יותר נוח עזבתי את הרפרנסים והתחלתי לצייר את החתולים בסיפור. דמיינתי אותם כאדוני העולם הגדול, יושבים בבית קפה ושותים מכוסות שנשארו על השולחנות. הם אנוכיים, תחרותיים וגאים אבל הם גם אוהבים וצריכים אחד את השני, אחרת עם מי הם יריבו? מצאתי וידיאו מדהים של פרד אסטר וג'ין קלי, שני ענקים שרוקדים, תומכים ומנסים להכשיל אחד את השני באותו זמן וזה הפך לרפרנס מרכזי (ומקור לסגנון הכובעים של החתולים)".
מלבד השובבות, ישנה גם דינמיקה דרמטית מאוד בסיפור, ואלקנתי מצאה לכך פתרונות מוצלחים למדי. לדוגמה היא נותנת את הכפולה שבה החתולים מחליפים את הצבעים שלהם - החתול השחור קופץ לתוך חבית של סיד והחתול הלבן קופץ לתוך חבית של זפת.
"זו כפולה פשוטה מאוד מבחינת תוכן", מסבירה אלקנתי. "רציתי להתמקד בפעולה של החתולים, בודדתי אותם מהסביבה והצבע ירד למינימום של השחור לבן. האיור והטקסט מחולקים לארבעה פריימים כמו ברוב הכפולות בספר אבל ניסיתי להציג את החתולים בפעולה אחת מתמשכת - את החתול השחור רואים קופץ לכיוון חבית הסיד בזמן שהחתול הלבן בפריים העוקב ממשיך את התנועה, נכנס לחבית ומשפריץ זפת לכל עבר. גם בעמוד ליד רואים את החתול השחור רק מציץ מהחבית שלו בזמן שהחתול הלבן לידו כבר מתחיל לצאת ממנה לכיוון העמוד הבא".
כיצד ז'אנר הקומיקס השפיע על העבודה שלך, או על סגנונך? האם קומיקס אכן מתאים לגילים קטנים כל כך, יש בכוחו לקרב טקסטים ארכאיים לדור חדש?
"העבודה על פריימים קטנים מכתיבה פחות ציורי רקע ונוף שקל לי בדרך כלל להיסחף אליהם והתמקדות בשפת הגוף וההבעות של הדמויות. היה לי קשה לתחום את החתולים בתוך פריימים סגורים כי הזנב שלהם כל הזמן חיפש לפרוץ החוצה ובסוף החלטתי להגדיר את הפריימים על ידי כתמי הצבע במקום. כך נוצר השילוב של הציור הקווי, שנמצא בבסיס רוב העבודות שלי, והצבעוניות הכתמית.
"החלוקה של הטקסט היא אחרת בקומיקס ובעקבות כך משתנה גם המקצב של הקריאה ושל הספר כולו. הפירוק של הדרמה לרצף של דימויים עוזר להתפתחות של הדמויות, ההיכרות אתן ועם רצף העלילה. במקרה של החתולים זה עזר לי להעביר את ההתגברות של הפניקה וההומור שבטקסט.
"במובן מסוים אני חושבת שבגלל הפירוק של הסצנות לילדים קל יותר לעקוב אחרי ההתפתחות של העלילה בקומיקס המאשר פיקצ'רבוק שבו רואים בדרך כלל סצנות בודדות ונבחרות מתוך הטקסט. אותו דבר תקף גם לטקסים שנחשבים ארכאיים - הציורים והטקסט הולכים יחד יד ביד ועוזרים לגשר בקטעים בהם השפה קשה יותר לקריאה או הבנה".
עומדים במבחן הזמן
לאבחנה זו שותף גם ירמי פינקוס; כאמור - ממייסדי ועורכי "ספריית נח". הוא מסביר את הבחירה בטקסטים קלאסיים קודם כל מתוך אהבה אליהם. "בשלב הזה אנחנו עובדים עם קלאסיקה כדי לעקוף קשיים שנתקלים בהם כשעובדים עם טקסט בהתהוות. אנחנו מסדרים לעצמנו נקודת פתיחה נוחה ותובענית בו בזמן. בעתיד נעבוד גם עם טקסטים עכשוויים.
"בספרים שלנו עיבדנו שירים של ע. הלל ולאה גולדברג שעמדו במבחן הזמן כיצירה ספרותית. לעומת זאת הצד החזותי של המהדורות הישנות לא מדבר ללב הילד של זמננו. יש דוגמאות הפוכות, למשל 'דירה להשכיר' - הספר הזה קשור כל כך בציוריו המצוינים של שמוליק כץ עד שאי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על כץ.
"את 'גן גורים', לעומת זאת, אי אפשר לנתק מהפורמט המוארך שעזר לו לדעתי להפוך לקלאסיקה. הכוונה שלנו היא ליצור יחידה שלמה חדשה - לא שיר עם איור אלא יצירה קלאסית אחת שהמדיום שלה הוא קומיקס והפורמט שלה מזוהה וזכיר. אין לנו כוונה לחנך מעבר לאמונה הבסיסית שלנו באמנות טובה".
מדוע בחרתם ב"מעשה בחתוליים"?
"רותו ואני הרגשנו שיש פה טקסט מושלם מבחינתנו: מצד אחד זהו סיפור מובנה, משל קלאסי עם מוסר השכל, ומצד שני הוא מספיק פתוח כדי לאפשר למאייר לספר את הסיפור שלו. בעיני הקסם של השיר הוא בעברית החילונית והשמחה של ע. הלל, במקצב המתוחכם, בשילוב בין מסר ''רציני'' לרוח שטות. הסיפור פשוט מאוד ועם זאת שלם לגמרי: יש דמויות חזקות, יש מוטיב לפעולה, דרמה, פתרון - מה עוד צריך?"
כנראה שמה שצריך זה מאייר/ת מוכשר/ת במיוחד, ואין ספק שהדרישות של העורכים גבוהות, ודאי לאחר שאיוריו של פינקוס ל"מר גוזמאי הבדאי" זיכו אותו בפרס ע"ש בן-יצחק לאיור מטעם מוזיאון ישראל. פינקוס ומודן הצהירו כי מלבד הרצון לקדם את הקומיקס לילדים קטנים, הם נחושים לעבוד עם יוצרים צעירים בעלי קו סגנוני ייחודי.
"חשוב לנו שהיוצר ינצל את הצורה והקודים של הקומיקס כדי לחזק את הסיפור ולקשור אליו את הילד הקורא", מסביר פינקוס. "עודדנו את שמרית לספר סיפור משלה אבל לא לחצות את הקו העדין שמבדיל בין פרשנות שהולכת עם הטקסט המקורי לבין השתלטות וניכוס. עבדנו הרבה על שפה חזותית מלוכדת ומובהקת שעובדת בכל האיורים. חשוב לנו שהילדים יאמינו לעולם החדש שנוצר בשבילם. תהליך העבודה דומה לעבודה על פרויקט אקדמי - דיונים, ביקורות, עצות - אבל עם הרבה יותר אמון ובלי הצדדים המעיקים של יחסי מרצה וסטודנט. אנחנו מושקעים בספר הזה רגשית לפחות כמו שמרית".
אלקנתי מצדה ראתה בפינקוס ומודן מנטורים של ממש. "אני בטוחה שלכל עורכ/ת יש גישה אחרת לעבודה על ספרי ילדים ואני הרגשתי כמו בלימודים: קיבלתי ביקורת על התוכן אבל גם על הקו והסגנון. זה הזכיר לי את הלימודים גם בגלל שירמי היה ראש המסלול לאיור בשנקר שלמדתי בו. אני מכירה ואוהבת את העבודות שלו ושל רותו הרבה שנים, ולקח לי קצת זמן להבין שאני צריכה לשים את הספרים שהם עשו ל'ספריית נח' בצד כדי שאני אוכל להתחיל לעבוד. הם נתנו לי חופש פעולה מלא ועודדו אותי להמשיך את הקו של הסקיצות אז אפשר להגיד שהייתה מעורבות גדולה אבל לא במובן המכתיב של המילה".
הספרים של "ספריית נח" בולטים בייחודם מבחינת העיצוב, הז'אנר והפורמט. בעידן הנוכחי, האם הקהל עדיין יכול להתרשם מאיכות שכזו, או שהמסכים נושפים חזק מדי בעורפו של הספר המודפס?
"אני אומנם לא מדד לדעת הקהל אבל אני חושבת שספר הוא פורמט גאוני שלא נמצא וגם לא צריך שימצא לו תחליף.
הטענה שהדפוס מת עוד לא הוכיחה את עצמה בעיני ומה שרואים כתחליף (הספרים הדיגיטאליים) הוא פשוט מוצר אחר בעל יתרונות שונים ונפרדים. דווקא ל"מוגבלות" של הספר, בין השאר חוסר המסך המואר והכפתורים האינטרקטיביים שלו, יש הרבה יותר יתרונות.
"אנחנו מגיבים אחרת לחפץ פיזי בעל תכונות מוחשיות. אני חושבת שכל אדם שאוהב ספרים, גדול או קטן, מרגיש את הדברים האלה גם אם הוא/היא לא יודעים להסביר את התחושה הזאת. לצד זה יש הרבה מאיירים מעולים בארץ ואין סיבה שהקהל הרחב לא ייהנה מהמגוון הגדול של הקולות שלהם, הרווח הוא של כולנו".
