שדרות בין מלחמה לבחירות

כתושבת שדרות יש לי תקווה, שאולי הפעם סוף סוף ההצבעה בבחירות הקרובות תהיה עבור מי שיבטיח פתרון מדיני ארוך טווח. יבטיח ויקיים. כדי שזה יקרה צריך קודם לשכנע את הציבור הישראלי שפתרון מדיני בכלל אפשרי. נראה שהרוב חושבים שהרעיון של פתרון מדיני שייך לניינטיז, כששמעון פרס הבטיח לנו "מזרח תיכון חדש", ומעכשיו יש רק מלחמות. סליחה, מבצעים.

עוד בערוץ הדעות של ynet

ללמד לחשוב / מקסין פסברג

האמת, שגם לי לרגעים היה קשה להאמין שאפשר גם אחרת, כוחו של הרגל. עד שהצטרפתי לתנועה לעתיד הנגב המערבי - תנועה של תושבי האזור שקמה בדרישה להסדר מדיני ארוך טווח, ובזעקה נגד ההפקרה המתמשכת של תושבים בחזית. במפגשים עם מדינאים ואנשי ביטחון שמעתי שיש דרך לפתרון אמת, הכול רק עניין של סדרי עדיפויות.

בית בשדרות שנפגע במהלך צוק איתן(צילום: AP)

מפגל שספג פגיעה. השקט הוא עניין זמני(צילום: AP)

עברו כמעט שבע שנים מאז מבצע עופרת יצוקה, המבצע הקרקעי הראשון אחרי ההתנתקות. ממבצע למבצע, התחושה היא שהמצב רק הולך ומחמיר, כי אולי יש לנו הגנה - אבל אין לנו עתיד. אנחנו מבינים שלחיות בשדרות זה אומר להפוך לפליטים פעם בשנה-שנתיים, להסתובב בארץ בין משפחה וחברים, ולקוות שהבית יעמוד על תילו כשנחזור. עד הפעם הבאה.

אני חיה בשדרות כבר יותר מעשרים שנה, ומרגישה שזו עיר שחיה בהכחשה. בין מבצע למלחמה. הקסאמים, שהחלו בטפטוף קל, נתפשו תחילה כמעין אפיזודה חולפת, שלא ממש משבשת את שגרת החיים. אך כשהטפטוף הפך למבול, וכהתושבים הפכו לברווזים במטווח, הייתה הרגשה שזו שגרת חיים בלתי אפשרית, ועמה אשליה שאוטוטו יימצא פתרון.

פתרון אמנם לא נמצא אבל התרעת צבע אדום הפכה אותנו פחות חשופים בצריח. האזעקה הצורמנית מעלה את סף החרדה אך מסייעת בהצלת חיים. אז אין ברירה. כולנו לומדים להתמסר לזמן הקצוב. גם הילדים שלי למדו מגיל קטן לחשב את צעדיהם תוך שניות ספורות, ולבחור אם להשתטח על הרצפה או לנסות להגיע למרחב מוגן. אפילו חיבוקים, הפגנת סולידריות ציבורית, רכבת חינם או הקלות במס לא הצליחו לעצור את הקסאמים שהמשיכו להתפוצץ פה.

מבצע עופרת יצוקה יצר אשליה עבור רבים, שאחרי ההרס הרב יהיה לנו שקט לתקופה ארוכה. אבל ליתר ביטחון נבנו ממ"דים, הובאו תחנות אוטובוס ממוגנות ופותחה מערכת כיפת ברזל, רק ליתר ביטחון. את השכנים מעבר לגבול זה כנראה לי ממש הרתיע, כי גם הם התחמשו, בנו מנהרות ונערכו לקראת המבצע הבא. עמוד ענן לא איחר להגיע, ושנה וחצי אחריו הגיע צוק איתן, ששינה לגמרי את חוקי המשחק.

שדרות כבר מזמן לא לבד בעין הסערה. היישובים צמודי הגדר חשופים למנהרות ולירי פצמ"רים, ומצבם קשה עוד יותר. במבצע האחרון הם אלו שספגו אבדות בנפש כתוצאה מפגיעות ישירות. קשה לומר, אבל נראה שהדבר החיובי היחיד שאפשר לקשור לצוק איתן הוא ההתפכחות. התחושה שרבים מבין תושבי עוטף עזה מתחילים להבין, שהמצב של הסלמה-שקט-הסלמה-שקט פשוט לא סביר, ושמשהו בדרך שבה הממשלות התמודדו עד כה עם המצב ברצועת עזה פשוט לא עובד.

יותר תושבים מבינים שאפשר וצריך לדרוש שינוי, ועלינו לצעוק ולזעוק, ולהראות לכולם שאנחנו לא שכחנו את המלחמה האחרונה וגם לא את אלו שקדמו לה, והדרך היחידה לחיים שפויים יותר תהיה כאשר יושג באזור שלנו הסדר מדיני וביטחוני ארוך טווח. אני מזמינה תושבים מהנגב המערבי ומכל הארץ להצטרף לפעילות התנועה ולתמוך בנו. ביחד נביא שינוי.

גלי בסודו, תושבת שדרות, חברה בתנועה לעתיד הנגב המערבי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il