של מי האמת הזו לעזאזל?

הכל פוליטי! זה מה שטוענים הפוסטמודרניסטים בנוגע ל... הכל בעצם, כולל קולנוע. והם צודקים, הם אומרים את האמת - אם יש דבר כזה. ואם במקרה אתם פוסטמודרניסטים (וכותב שורות אלה בהחלט מחשיב את עצמו ככזה), הרי שאינכם יכולים להאמין בה, באמת. לא בסרטים, ולא במציאות. הכל זה סיפור, הכל בעיני המתבונן. אם יש אמת, היא חמקמקה, אינה ניתנת לתפיסה. לא חודרת את חומת החישה, התודעה והתת-מודע שלנו. גם לא את חומת מגן. 

לשם הדיון בסרטו התיעודי החדש של איתן חריס "אם לומר את האמת", שישודר הלילה בערוץ 2 (23:15) - ננסה להסכים לפחות כי "ג'נין ג'נין", יצירתו של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, העוסקת במבצע חומת מגן, היא נקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי. חריס עוקב עם המצלמה אחר המאבק המשפטי שנוצר בעקבות המחלוקת סביב הסרט השנוי במחלוקת, שהפך לקו עימות בין נרטיבים שונים - זה הישראלי, וזה הפלסטיני. כל אחד מהם מתיימר להיות אמת לאמיתה.

מוחמד בכרי. במרכז הסרט "אם לומר את האמת"

ב"אם לומר את האמת" קו העימות הזה מתנהל בין כותלי בתי המשפט - מקום בו נדרשים הדוברים להגיד את האמת ורק את האמת, מתוך ניסיון נואש ללפות אותה בזרועותיו הגמלוניות של החוק. בכרי עשה כבר היכרות מעמיקה עם הארכאות המשפטיות השונות. ערב יציאת "ג'נין ג'נין" לאקרנים ב-2002, נפסלה הקרנתו על ידי המועצה לביקורת סרטים וקולנוע, בטענה כי מדובר בסילוף של ההתרחשות במחנה הפליטים ג'נין, במהלך מבצע חומת מגן. בתגובה עתר הבמאי לבג"צ וזכה לסעד, שכן השופטים פסקו לטובתו וביטלו את החלטת המועצה מטעמים של חופש הביטוי.

החלטת בג"צ היתה אירוע מכונן בתולדות המשפט הישראלי, לפחות בכל הנוגע ליצירה אמנותית כלל, וקולנוע בפרט. למעשה קבעו השופטים כי למרות שהסיפורים והעדויות שמביא בכרי ב"ג'נין ג'נין" על פשעי חיילי צה"ל במהלך מבצע חומת מגן נגועות בסובייקטיביות, ואולי אף בתועמלנות, גם להם יש מקום בשיח הציבורי. בכך הסירו מעצמם השופטים את האחריות על האמת, שכן הרבה גוונים לה, ואינספור נקודות מבט. בענווה הודו כי זו של כל אחד מהם, אינה בלעדית.

"ג'נין ג'נין" - יצירה דוקומנטרית או סרט תעמולה?

אבל הניצחון של בכרי בקרב זה הביא עליו מלחמה שלמה. סרטו אמנם הוקרן בישראל (וגם בפסטיבלים בחו"ל שם זכה להערכה - בעיקר על אומץ לבו), אך גרר מערכה משפטית חדשה, סביבה נסוב "אם לומר את האמת". קבוצה של חיילי מילואים שהשתתפו בקרב עקוב מדם בג'נין, ראו עצמם נפגעים מסיפורי הזוועה שהוצגו בעדויות המרואיינים ב"ג'נין ג'נין" וביקשו לתבוע את דיבתם. בעזרת עו"ד אביגדור פלדמן, יצא בכרי למבצע חומת מגן משל עצמו - אותו מתעד חריס במצלמתו.

לא, אין מדובר בדרמה משפטית. רוב הצילומים נעשים במסדרונות מחוץ לאולם הדיונים, שם מתחככים בכרי ופמלייתו (אליה מסתננים כהרגלם החכ"ים אחמד טיבי ומחמד ברכה, והם רעשנים כתמיד) עם המילואימניקים שתובעים את כבודם. שני המחנות מחליפים מילים ארציות וכנות יותר מאשר פלפולים משפטיים. חריס מתלווה אל בכרי גם בביקוריו במשרדו של עו"ד פלדמן וגם בחזרתו לג'נין, שם הוא פוגש מחדש בגיבורי סרטו - שש שנים אחרי - ומשחזר איתם (תחת שבועה עם יד על הקוראן) את עדויותיהם מאז. האמת, כאמור, ממזרה וחומקת אף בין תאי הזכרון.

מוחמד בכרי ב"אם לומר את האמת"

בסופו של דבר תביעת הדיבה נדחתה, וכך גם הערעור של המילואימניקים בבג"צ. לא, אין מדובר בספוילר, גם לא בנושא העיקרי בסרטו של חריס. השופטים אמנם קבעו כי בכרי הפיץ בסרטו שקרים - בין אם במזיד או בין אם בתום לב - אך אין בכך כדי להוות עילה לדיבה, שכן התובעים כלל לא מופיעים ב"ג'נין ג'נין" או מוזכרים בו בשמם. הם תובעים את עלבונו הקולקטיבי של צה"ל "הצבא המוסרי בתבל", ומולם מציב בכרי את הכאב הקולקטיבי של העם הפלסטיני. שוב, נרטיב מול נרטיב.

ברור כי חריס נוטה יותר לעמדתו של בכרי, שטוען ובצדק, כי יצירתו היא יצירה אישית שהוא עומד מאחוריה, והוא אינו נדרש לבקש את תגובת צה"ל לאירועים - פרקטיקה בסיסית של עיתונאים יבשושיים (לא של אמנים) המתיימרים לתאר את המציאות כפי שהיא. שאלת האמת הדוקומנטרית היא סוגיה חבוטה ו"אם לומר את האמת" אינו מחדש, אך הוא מחדד המאבק המתחולל אצלנו בין הנרטיבים העומדים בגרעין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ויותר מכך את חוסר הטעם שבו.

כך למשל בעיצומה של הפגנת ימין, כשאחד, שמו ארז תדמור (בפאזה הפרחחית שלו, לפני שעטה על עצמו חליפה ועניבה ייצוגיות יותר כאחד מראשי תנועת "אם תרצו") נוזף באחת מתומכות בכרי שתוהה על מה המהומה. "מה היה קורה אם היו עושים סרט שאת אונסת ילדים?", הוא שואל, ומתבלבל קצת - מערבב את הכבוד האישי עם הגאווה הלאומית. כזכור "הפושעים" ב"ג'נין ג'נין" אינם אותם מילואימניקים, אלא צבא הכיבוש, כהגדרתו. לשם השוואה יש לשאול האם אדם פלסטיני יכול לראות עצמו נפגע אישית ולתבוע דיבה על קריאות כמו "אין ערבים, אין פיגועים" - הנפוצות במחוזותינו.

כל צד והצעקנים שלו. אביגדור פלדמן, מוחמד בכרי ובנו סאלח

"האמת" היא שלכל אחד יש את האמת שלו, ועד כמה שנתאמץ - באמצעים של השתקה על פי צו בית המשפט או על פי הצו של ארז תדמור (פעיל הימין, לא הבמאי) או "הצל" - הכרעה לא תימצא בקרב הזה.

אולי מי שכן רוצה לצאת כמנצח, פשוט צריך להכיל ולקבל - כל דעה (כל עוד היא נשארת דעה ולא מיושמת בפעולה אלימה). גם כזאת הצורבת את גרעין צדקת הדרך שלנו. אם אנחנו חזקים, אנחנו נתגבר.

אין אמת, והכל פוליטי, ואיכשהו כל אחד צריך למצוא לעצמו מקום בספרה הציבורית. שרת התרבות לימור לבנת לא סבורה כך, ויצאה למאבק חורמה בסינמטק תל אביב שאירח לאחרונה את פסטיבל הנכבה (למה בעצם שנעצום את עיניינו מול עדויות הפלסטינים? מקסימום, נסתור אותם). למזלו של בכרי, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, דווקא כן יישר קו עם רוח הדמוקרטיה וחופש הביטוי וגם היצירה, כשהחליט בשבוע שעבר לחתום את הסאגה הזאת ולהימנע מהגשת כתבי אישום פליליים על אותו הרקע.