"אנחנו נפרדים", כתבה בפייסבוק. "הוא לא בשל לילד"
סטטוס הפרידה של יתיר פורסם עוד בטרם עזבה את הבית. כי למרות האהבה הענקית השוררת ביניהם, היא לא יכולה לחכות יותר והיא מבינה שעליה לעזוב אם ברצונה להפוך לאימא בזמן הקרוב. ראיון
עוד בנושא:
לשנות סטטוס לסינגל: פרידה נוסח פייסבוק
אנלייק! החתונה בוטלה בגלל סטטוס בפייסבוק
מהצד השני, יש את אלה שהמודעות לכוחה הפומבי של הרשת החברתית גרם להם לאמץ דפוס התנהגות הפוך בתכלית. הללו מכריזים על פרידה קבל עם ופייסבוק, דווקא מתוך כוונה שבדרך זו דבר הפרידה יגיע לכולם. ההכרזה הפומבית מונעת שאלות מביכות כמו "נו, מתי אתה וענת מתחתנים? אין ספק שהיא האחת בשבילך", ומרכזת שבועות של חזרה על סיפור הפרידה לימים ספורים בלבד.
ויש את יתיר הבר. יתיר, עורכת וידאו בת 37 מגבעתיים, החליטה להקדים תרופה למכה, ולהודיע ל-1500 חבריה ועוקביה בפייסבוק על החלטתה להיפרד מבן זוגה, אפילו שהפרידה עצמה בפועל עוד לא התרחשה. כך היא כותבת: "אנחנו נפרדים. ככה החלטנו. בכאב לב גדול החלטנו את זה. אין מה לעשות... כמה שאני אתגעגע אליו וכמה זה מוזר שיום אחד, ככה פתאום, הוא לא יהיה האהוב שלי יותר. לא אוכל לנשק אותו ולחבק אותו כמו עכשיו. זה עצוב".
בפוסט, שפורסם השבוע בפייסבוק הפרטי שלה, מתארת יתיר בפתיחות ובגילוי לב נדיר את הנסיבות שהובילו אותה להחלטה. "אני עוד רגע בת 37, והוא לא. כמעט עשור יש בינינו, עשור שלם של שחלות מתקתקות כמו פצצת זמן... הוא לא מוכן לזה עדיין. משפחה וילדים. הוא לא מוכן. הוא רק סיים ללמוד, ורק התחיל קריירה, ואיפה הוא ואיפה זה עכשיו. אני מבינה את זה. בחיי שאני מבינה. אני לא רוצה להאיץ בו, בדיוק כמו שאני לא רוצה שהוא יאט אותי".
"רוצה ילד עכשיו. לא מחר, אתמול"
אולם אם חשבתם כי מדובר בפוסט עצוב, הרי שיתיר דואגת להשאיר אותו חמוץ-מתוק עם אופטימיות מדבקת. "אני יודעת שיש שם בחוץ עוד אהבה בשבילי, אפילו טובה מזו. לא, לא טובה יותר. מדוייקת. יש לפחות עוד גאון אחד איפשהו שהוא מבריק ומהמם, והוא יתאהב בי עד מעל הראש, והוא יצחיק אותי ויאתגר אותי וייפתח אליי ויבכה איתי ויעשה איתי אהבה, והוא רוצה ילד עכ-שיו. לא מחר, אתמול. אין לו זמן לקשקושים האלה. כשזה זה, זה זה, ויאללה כבר".
הפוסט המרגש, שגרר נכון לרגע כתיבת שורות אלה 421 לייקים ו-183 תגובות, הסתיים במילים "אני אוהבת אותך. ותעשה כלים", שמזכירות לקורא שיש עוד אדם אחד במשוואה, לפחות בינתיים. איפה בן זוגה העלום של יתיר? שוחחתי עם יתיר וביקשתי להבין את התהליך שגרם לה לוותר על אהבה עכשווית לטובת חלום המשפחה העתידית, ומדוע היא הרגישה לנכון להודיע על הפרידה לכל העולם ואחותו, בהנחה שיש לה פייסבוק.
מה היה חלקו של בן זוגך בהחלטה על הפרידה?
"ההחלטה להיפרד התקבלה בשני סיבובים", מספרת יתיר. "בסיבוב הראשון, אחרי שלושה חודשים קצרים וסוערים, דיברנו על נושא הילדים, בפעם הראשונה. אין ספק, שלנהל שיחה על 'מתי אני רוצה להביא ילדים לעולם' אחרי שלושה חודשים של היכרות, זה אילוץ לא טבעי. זה מכביד נורא. רק הכרנו, מה ילדים עכשיו? תן לראות מי אתה, להכיר אותך. לא. בום. שיחת ילדינו לאן. הוא הרגיש כבר אז שזה יעמוד בינינו. הוא הרגיש אשם, שהוא מונע ממני את מה שאני רוצה. לכן בזמנו, הפרידה באה ממנו".
"אני התנגדתי בכל תוקף. הקשבתי רק לקול שאמר 'זאת אהבה אדירה ונדירה. אל תוותרי עליה, בשום מחיר. אם צריך, תחכי קצת. את גם ככה לא הולכת לפגוש מישהו מחר ולעשות איתו ילד'. אחרי שבועיים ארוכים של געגוע מטורף נפגשנו ודיברנו. שכנעתי אותו ואת עצמי שאני לא ממהרת לשום מקום, שגם אני רוצה לקחת את הזמן. להכיר עוד. להתאמן באהבה. ולראות מה יקרה. הוא השתכנע. תכלס, גם אני השתכנעתי מעצמי, וחזרנו להיות ביחד ולאהוב".
"חצי שנה אחרי זה קרה משהו שהעיר את תשומת ליבי. המחזור שלי קצת התאחר וחששתי (גם קצת קיוויתי) שאולי אני בהריון. הבדיקה יצאה שלילית אבל בזמן שחיכיתי לתוצאה הבנתי שאני רוצה שהגבר שלי, אם יקרה לנו פנצ'ר, יגיד 'יש! איך אני מת כבר שתעשי לי ילד'. אני רוצה שיחה מאושרת על המשפחה החדשה שלנו ולא שיחה מבוהלת על מה עושים עכשיו. וזה נתן לי את כאפת ההתעוררות".
"אנחנו לא יכולים להיות באהבה שבה אני יושבת ומחכה לו, והוא נושא על כתפיו את הלחץ הזה, יודע שהאושר שלי תלוי בתשובה שלו. זאת סיטואציה נוראית להיות בה, לשנינו. ושוב נפתח הנושא, ושוב דיברנו, והפעם זה בא ממני. אני לוקחת אחריות על הרצונות שלי. אני רוצה ילד. אפילו שניים. אני תכף בת 37. אין לי הרבה זמן. אז אנחנו עושים תהליך ביחד, של פרידה, של עיכול הרעיון הזה שלא נהיה ביחד. אנחנו שותים את הרגעים האחרונים שלנו ביחד. זה יהיה קשה להיפרד אבל יש את ההבנה שזה הדבר הנכון לעשות".
אז במלחמה בין הלב לראש ניצח האחרון?
"המח והלב היו במלחמה כשחשבתי שאני יכולה לקבל רק אחד מהדברים שאני רוצה - אהבה או ילדים, והייתי צריכה לבחור. לא רוצה לבחור. רוצה ה-כ-ל. רציתי אהבה מאוד. קיבלתי אחת אבל אחת שדרשה ממני לוותר על חלק מעצמי. אם יש לי פה בחירה, בינו לביני, אני בוחרת בי. אני אוהבת אותו, אבל אני אוהבת אותי יותר, ומגיע לי לקבל את כל מה שאני רוצה. אהבה זה כמו כינים - הן מתחבאות טוב-טוב, אבל אם מצאת אחת, סימן שיש עוד אחת. וכן, אני מאמינה באהבה עד כדי כך. יש פה המון לב, לא רק רציונל".
מדוע חשת צורך להודיע בפייסבוק על הפרידה? האם קיווית לקבל אישור להחלטתך או להפך - שיניאו אותך ממנה?
"תמיד כשכואב לי ואני צריכה לפרק משהו או לעבד משהו, הכתיבה מתגמלת אותי מיידית. גם בעיבוד של המחשבות של עצמי, וגם בפירגון מיידי של אנשים שקוראים ומזדהים ומתרגשים. זאת חווייה מרגשת - לחשוף את הכאבים שלך ולשמוע שמישהו מרגיש בדיוק את אותו הדבר. ולא רק זה, הוא גם לא הצליח לנסח את זה לעצמו, ואת באת ועזרת לו במילים שלך לתת שם לכאבים שלו".
"אנשים, גם אם הם וירטואליים ולא פגשת אותם בחיים שלך, מחבקים אותך ואוהבים אותך ואומרים לך שיהיה בסדר ומספרים לך מהכאבים שלהם ומהניסיון שלהם, וזה נעים ומנחם. אני לא חושבת שניסיתי להשיג שום דבר בפוסט חוץ מלפרוק ולסדר את המחשבות שלי. רציתי שיגידו לי שאני מהממת ומקסימה והאהבה שלי תכף מגיעה. ברור שאני מרגישה מספיק יציבה בדעותיי בשביל לא לתת לתגובות של אחרים לטלטל אותי. ומצד שני, לפעמים באמת מישהו אומר משהו, מגיב משהו, שמאיר את עינייך. שנותן לך כיוון מחשבה שלא נתקלת בו קודם".
"אני ואהובי הכרנו בפייסבוק. התאהבנו זה בזו, בין השאר, גם דרך המילים שאנחנו כותבים. עבור שנינו הכתיבה היא ריפוי, כל אחד והסגנון שלו. בגלל שהוא מכיר אותי מפייסבוק, הוא יודע שאני יכולה להיחשף שם ולפתוח את הקרביים. זו חלק מהסיבה שהוא התאהב בי, בגלל שאני כותבת מהלב. לפני שפרסמתי את הפוסט נתתי לו לקרוא אותו וביקשתי את ברכתו לפרסם אותו".
איך היו התגובות לפוסט? האם הן חיזקו אותך שעשית את ההחלטה הנכונה?
"היו את הרומנטיקנים שטענו שהאהבה חייבת לנצח, והיו גם את אלו שהבינו שאני הולכת אחרי הלב שלי, תחושת הבטן שלי, ותמכו. היו הרבה אנשים שהגיבו נורא בעצב, אבל זה כי הם רק גילו על האובדן הזה, והם חשים בו כבשלהם. הם עוד לא עיכלו אותו, ואילו אני אני כבר בשלב ההשלמה והקבלה.
"התגובות בעיקר חיזקו אותי שאני עושה את הדבר הנכון, כי ראיתי אותם מנסים להחזיק בשבילי בציפורניים משהו שאני כבר משחררת. גם אני ניסיתי להחזיק את זה בציפורניים עד לא מזמן, אבל זה לא מחזיק טוב וזה גם כואב, אז כנראה עדיף שלא".
"אנשים רוצים להאמין באהבת אמת. בצדק. לא יודעת אם זה נאיבי. אני מאמינה שלמחשבות שלנו יש כוח עצום על המציאות. אם לא נאמין באהבה - כנראה שלא נמצא אותה. אנשים רוצים להאמין, רוצים למצוא, רוצים האפי אנד. עדיף להיות אופטימי וטועה מפסימי וצודק".
כל הכתבות שלנו נמצאות בפייסבוק.
לפנייה לכתב/ת 
