עצות מעשיות: כך תצילו את הקשר עם המתבגרים
הם ממדרים אתכם ממה שקורה בבית הספר ועם החברים, מסתגרים בחדר ובטוחים שאתם מתייצבים אוטומטית לצד המורים. איך תבנו אמון מחדש עם הילדים שלכם? כתבה נוספת בסדרה שמעניקה לכם כלים לחיים טובים יותר
אני מאמן. אבל עוד לפני כן, אני אבא. האבהות עבורי היא התפקיד המשמעותי ביותר והמאתגר ביותר שלקחתי על עצמי. בכל יום, בכל שעה, בכל מפגש איתם אני לומד מחדש איך להיות אבא.
אני טועה, אני מתנצל, אני מפיק לקחים. אני מנסה לגדול, ובעיקר דואג לשמור על קשר עם הילדים שלי. לא להתרחק מהם ולא לאבד אותם.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
מהכתבות הקודמות בסדרה:
כך תפסיקו לכעוס ולפגוע באחרים - ובעצמכם
זה תלוי רק בכם: 3 צעדים בדרך אל האושר
כשהחברה הכי טובה מחבלת לנו בחיים - מה עושים?
הכאב הגדול ביותר של הורים רבים הוא הריחוק, לעתים עד כדי ניתוק, מילדיהם המתבגרים. הם לא מבינים מדוע ילדיהם מסתגרים בחדרם, מסרבים לשתף אותם בחייהם ומתעצבנים כששואלים לשלומם, למעשיהם או איך היה בבית הספר. הילדים שאותם הביאו לעולם, שטיפלו בהם, שהאכילו והלבישו, שגידלו לתפארת, הפכו זרים. זרים בביתם. עוד מעט יתגייסו, יטוסו לחו"ל וייעלמו בעיר אחרת - וישאירו את הוריהם לבד. מאוד לבד.
זה לא קורה פתאום, סתם כך. יש לזה סיבה. לפני מספר שנים שוחחתי עם הגננת של בני בגן החובה שלו בכפר סבא. היחסים שהגננות בגן הזה בנו עם הילדים שם היו כל כך יוצאי דופן, עד שהם נהגו לחזור ולבקר שם גם כשגדלו, עם תיק בית הספר. "אבל", אמרה לי הגננת בעצב, "בכל שנה שעוברת, האור בעיניהם כבה והולך".
עלינו, ההורים, מוטל התפקיד לשמר את האור הזה, של השמחה, של החיבוק, של האהבה, של הדימוי העצמי. אם אנחנו נוהגים "לשבת לו על הראש", "לדחוף אותו", לבקר אותו, להשפיל אותו, לגמד אותו, הוא בתחילה מתכווץ, אחר כך מתרחק ולבסוף מפתח כעס וטינה כלפינו ונעלם מחיינו.
אם אנחנו מטיחים בו "אי אפשר לסמוך עליך", "אתה לא אחראי", "אתה עצלן", "כישלון", "אני מאוכזב ממך", "לא יצא ממך כלום", סביר להניח שאנחנו משחזרים את מה שהורינו אמרו לנו. זוכרים איך זה נגמר? איך לבנו נשבר? כמה נעלבנו? כמה כעסנו עליהם? כמה אנחנו כועסים עליהם עד היום?
כשהם עדיין ילדים, אנחנו הגיבורים שלהם, הם מעריצים אותנו ומתגאים בנו. אבל אם אנחנו תוקפים אותם בשיטתיות, בעקביות, מדי יום ביומו, אנחנו קורעים בינינו לבינם קרע, הורסים את האמון ומחבלים ביחסים. את המחיר נשלם כשיגדלו, והוא יהיה כבד. כבד מאוד.
הוויכוחים, הטענות, המריבות והצעקות קשורים פעמים רבות למה שמתחולל בבית הספר, לציונים, להתנהגות, לשיחות עם המורות שלהם. בדרך כלל, אנו נוהגים להאשים אותם ולתמוך במורות. הצעד הראשון שעשוי להחזיר את האמון, להתחיל בתיקון מולם, הוא לפיכך ההחלטה לעמוד לצדם. תמיד. בכל מחיר. כי לפני שהם תלמידים, הם קודם כל הילדים שלכם. והם זקוקים לכם. מאוד.
עליהם לדעת ולהרגיש שלא משנה מה יקרה, לא משנה מה הם עשו, אתם תומכים בהם ומגבים אותם מול המערכת, מול בית הספר. אתם מוכיחים להם ומראים להם שהם אף פעם לא לבד.
זו יכולה להיות נקודת פתיחה לבנייה מחדש של היחסים, לשיקום, לריפוי, להתקרבות ביניכם. ילדים, בעיניי, אינם זקוקים ל"גבולות" אלא לגב ולתמיכה, לאהבה ולהקשבה. רק כך, ילמדו לתת בכם אמון, יספרו לכם מה עובר עליהם, יחלקו אתכם מה מפחיד אותם ויחשפו בפניכם איך הם מרגישים. רק כך, יפתחו ביטחון עצמי, ילמדו לקחת אחריות ויהפכו לאנשים מאושרים.
אנשים מאושרים הם לאו דווקא אלה שמצליחים כלכלית, אלא אלה שיודעים לפתח יחסים, שמרגישים נינוחים עם כל אדם ובכל מקום, שיכולים לקשור קשרים, לתת אמון ולהתקרב.
מי שיודע לפתח יחסים ולבנות לעצמו מערכת תומכת יצליח להסתדר בחיים, וזה הרי מה שאנחנו רוצים יותר מכל: שיסתדרו בחיים, שימצאו אהבה, שיעשו קריירה, שיהיו מסופקים, שלווים, מרוצים, מאושרים.
והאושר הזה מתחיל כאן, עכשיו, בבית, בינינו לבינם. בהקשבה, בתמיכה, בגישה. אם תשנו את הגישה כלפיהם, אם תיתנו להם אוויר, אם תיתנו להם מקום, הם ירגישו שאתם מקום בטוח עבורם.
אם תדברו איתם בגובה העיניים, מתוך אכפתיות, נדיבות, חמלה ואהבה, הם ישימו לב שיש עם מי לדבר. ואז הם יתחילו לדבר.
זה הזמן לתקן. זה ייקח זמן, כי התקרבות לוקחת זמן, ועליכם להיות סבלניים, רגישים ונבונים. בסוף, אני מבטיח לכם, זה ישתלם. לכם ולהם, בגדול.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
