"רק לדעת מה קרה לו"

פעם אחת הודיעו לתמי ארד שרון שלה מת. "זה היה אחרי שבע שנים", מספרת ארד. "הגיע מידע שרון מת, אבל הוא נפסל אחרי שבוע. המקור שהביא את הידיעה חזר בו והכחיש את הדברים. באותו שבוע ישבתי במעין שבעה במחשכים - בכי ואבל וחשבון נפש.

"וכשחלף השבוע והחזירו את רון לחיים מבלי לקבל ממנו אות חיים, התקשיתי להתחבר לאופטימיות. האמון שלי במידע שקיבלתי התערער באופן בלתי הפיך".

תמי ארד (צילום: ורדי כהנא)(צילום: קבוצת ידיעות אחרונות)

כמעט שלושה עשורים חלפו מאז נפל רון ארד בשבי. יובל, בתו, שהייתה אז בת שנה ושלושה חודשים, היא עכשיו בת 29 וחצי. מבוגרת יותר מאבא שלה ביום שבו נשבה.

"אני משתדלת לא לדבר איתה על זה", אומרת תמי ארד. "אני חושבת שזה כן עלה מתישהו, אבל לא סביב יום ההולדת עצמו. מה יש לי להגיד לה, 'יובלי, את עברת את הגיל של אבא?' היא יודעת. היא גדלה בלי האבא הזה, היא חיכתה לו הרבה מאוד שנים. אבל יובל כאן ויובל חיה ויובל בסדר גמור. נורא חשוב לי שזה לא יהיה 'המשפחה המסכנה ויובל האומללה שנשארה בלי אבא'. יש מלא ילדים במדינת ישראל שגדלו בלי אבא, ואני לא היחידה שנשארה לבד.

"אני רוצה להעביר את המשקל מאיתנו, לרון", היא ממשיכה. "אנחנו נשארנו ועברנו דברים לא פשוטים, אבל אנחנו ממשיכים לחיות את החיים שלנו. והוא שם לבד, תחשבי עליו. קיבלנו ממנו אחר כך את היומנים שכתב. יכולנו לראות את החרדה שלו, את המצוקה שלו, את הגעגועים שלו, ואת ההבנה שלו שמאוד יכול להיות שהוא לא חוזר. מי ששילם את המחיר זה רון. רק רון. בעוד כמה שנים כבר לא יזכרו את רון. לא יידעו מי זה בכלל רון ארד".