זיוף תמונה שווה אלף מילים
מהשחרות בצילומים הראשונים ב-1840, דרך הפיות מקוטינגלי והמפלצת מלוך נס ועד לתייר שלא היה בתאומים - זיופי התמונות המעניינים ביותר
כיום אנחנו חיים בעידן שבו התרגלנו שלא להאמין לשום דבר שעינינו המשקרות מספרות לנו - לפחות לא כל עוד אנחנו צופים בתמונה או סרטון, שיכולים להיות מזויפים באופן משכנע מהפיקסל הראשון ועד הפריים האחרון. אלא שבתחילת עידן הצילום, לפני קצת פחות ממאתיים שנה, היו בקרב האופטימיים ציפיות שונות מהטכנולוגיה החדשה, אמונה נוגעת ללב בכך שהצילום יעזור להילחם בשקר ולחשוף את האמת האובייקטיבית. ציפיות אלה, כפי שתראו, קרסו אל מול המציאות היצירתית כמעט מייד.
1840: דיוקן של אדם טובע
בתמונה המזויפת הראשונה ניתן לפגוש כבר במהלך השנים המוקדמות בהן פותח תהליך הצילום בתגובה כימית, חצי מאה ויותר לפני פיתוח סרט הצילום שמזוהה עם עידן התצלום הקדם-דיגיטלי.
היפולייט באיארד היה עובד ציבור וממציא צרפתי, שבמקביל לממציאים אחרים בצרפת ובאנגליה פיתח שיטת צילום משלו, שהייתה מבוססת על השחרת התמונה ראשית באור השמש ואז ציפויה באשלגן יודי וחשיפה ארוכה שלה במצלמה. אלא שעיכוב בפרסום הטכניקה שלו גרם לו לפספס את המוניטין לו זכו אחרים כממציאי הצילום.
ב-1840 הופיעה התמונה הבאה בתערוכת צילומים, ולידה הכיתוב: "הגופה שאתם רואים בתמונה זו היא של מסייה באיארד, ממציאו של תהליך הצילום המודגם. ככל שאני יודע עמל הממציא חסר הלאות הזה על המצאתו שלוש שנים ברציפות, אבל הממשלה, שהייתה כה נדיבה עם מסייה דאגוור, אמרה שהיא לא יכולה לעשות דבר עבור מסייה באיארד, והמסכן הטביע את עצמו. אוי, שריריותם של חיי אנוש! הוא שוכב בחדר המתים כבר מספר ימים ואף אחד לא זיהה אותו. אדוני וגבירותי, החישו צעדיכם מחשש לניחוחות בלתי נעימים, מאחר וכפי שאתם יכולים לראות, ידיו ופניו של האדון כבר מתחילים להירקב".
באיארד לא התאבד ב-1840, ולמעשה המשיך להיות פעיל בקהילת צלמי המאה ה-19 עד קרוב למותו ב-1887. התמונה המזויפת שיצר כתרגיל שיווקי לא הסתמכה על טריקים טכניים או אמנותיים, רק על סצנת צילום מבוימת וכיתוב מטעה, אבל היא עדיין ראויה לתואר הצילום המזויף הראשון בהיסטוריה.
1860: לינקולן מתאחד עם יריב אידיאולוגי
הצעד הבא בזיוף צילומים היה הרכבת פרטים משניים או שלושה מהם יחדיו. תמונה מפורסמת של אברהם לינקולן התגלתה כראשו של הנשיא ה-16 של ארצות הברית על גופו של פוליטיקאי אמריקאי מפורסם אחר מהמאה ה-19, ג'ון קלהון.
בעוד הסיבה שניתנת לרוב לזיוף היא הרצון לספק ללינקולן פוזה מלכותית יותר, סביר להניח שאירוניה שיחקה חלק חשוב בקומפוזיציה: קלהון, למרות שמת עשור לפני יצירת הזיוף, היה סמל רב עוצמה עבור מתנגדיו של לינקולן. הפוליטיקאי מקרוליינה, ששירת בין השאר כשר ההגנה ושר החוץ של ארצות הברית, היה תומך נלהב של כלכלת העבדים בדרום ושל זכותן של מדינות באיחוד לבטל חוקים פדרליים שלא מתאימים להן. עם בחירתו של לינקולן למשרת הנשיא ב-1861, פרישת מדינות הדרום מארצות הברית קיבלה השראה מדמותו ודעותיו של קלהון.
1870: שובו של לינקולן
שבע שנים לאחר שהתנקשו בחיי הנשיא הופיעה "רוחו של לינקולן" בתמונה לה אחראי "צלם הרוחות" וויליאם ממלר. ממלר גילה את כשרונו המיוחד לצילום רוחות כעשור מוקדם יותר, בתמונה של האולפן שלו בה הופיעה במפתיע דמות ערטילאית.
על פי הסיפור, ממלר הסיק בתחילה שמדובר בתופעה טבעית, ואם היה נותר בעמדה זו - היה נכנס להיסטוריה פשוט כמגלה תופעת החשיפה הכפולה. אבל לאחר שחברים להם הציג את התמונה התלהבו מ"רוח הרפאים", החליט ממלר שהגילוי יהיה מרגש יותר - ורווחי יותר - אם הדמות תהפוך לרוחה של בת דודתו, המתה זה תריסר שנים.
בתור הצלם הרוחני הראשון זכה ממלר לפרסום רב וקהל לקוחות גדול שרצה לחוש בטוח בחייהם הנצחיים של יקיריו המתים. בתוכו הייתה גם מארי טוד לינקולן, אשתו של הנשיא המנוח, ששמחה לגלות שבעלה עומד מאחוריה וסומך עליה את ידיו גם מהעולם הבא.
ממלר נהג בבטחון עצמי מופרז כאשר סיפק לרוחותיו יותר ממשות מהמינימום ההכרחי; דבר זה גרם לזיהוי חלק מהרפאים שבתמונות כאנשים עדיין חיים ונושמים. בנוסף לזיהוי חלק מדוגמניו, עננת החשד מעל ראשו של הצלם האפילה עוד יותר כאשר הואשם בפריצה לכמה מבתי לקוחותיו כדי לגנוב את צילומי קרוביהם המתים. ממלר הועמד לדין, ולמרות שלא נמצא אשם ברמאות, הפרסום השלילי קטע את הקריירה המצליחה באיבה.
1920: הפיות מקוטינגלי
תמונה מפורסמת, מתוך סט של חמש, שנכנסה להיסטוריה עקב התעניינותו של סיר ארתור קונן דויל. העיתונאי, למרות היותו היוצר של הבלש האנליטי שרלוק הולמס, האמין שהתמונה אמיתית ומציגה פיות שאיתן שיחקו הצלמות, בנות הדוד הצעירות אלזי רייט ופרנסיס גריפין. המאמר שפרסם בצירוף הצילומים עורר באנגליה תגובות שבין מבוכה ולעג, אבל גם ביטויים של אמונה בגילויים העל-טבעיים.
התמונות המשיכו לעורר עניין במשך שנים, עד שבשנות השמונים הודו השתיים שכל קיומן של ה"פיות" הסתכם בכמה חיתוכי נייר שהן גזרו מספר ילדים.
1934: המפלצת של לוך נס
מיתוס היצור דמוי הנחש/דינוזאור שחי במימי האגם הסקוטי נולד ב-1933, וכבר באותה שנה אנשים "עזרו" לאגדה בעזרת מתיחות כמו הטבעת כפות רגל מפלצתיות בחופי הלוך. שנה לאחר מכן פורסמה התמונה המפורסמת הידועה כ"צילום הרופא", על שם הגניקולוג הלונדוני שמסר אותה לדיילי מייל וכנראה היה רק בלדר שהעביר את הצילום ממתכנן המתיחה לעיתון.
במשך השנים הועלו תיאוריות רבות לגבי נושא הצילום. מלבד אלה שהאמינו שהוא אכן מתעד יצור לא ידוע למדע החי באגם, אחרים טענו שמדובר בחדק של פיל או זנבה של ציפור טורפת דגים. ניתוח זהיר של התמונה לא העלה חשדות לכך שעברה עריכה, אבל גם גילה סימנים דקים למשהו שהיה יכול להיות החבל באמצעותו נגרר האובייקט. כמו כן, דפוס הגלים שמסביב ל"צוואר" העיד על אובייקט קטן יחסית ולא על מפלצת גדולת מימדים בהתאם לרושם שמתכנני הצילום כנראה התכוונו ליצור.
כיום מאמינים, בעקבות הודאה שהתפרסמה לראשונה בשנות השבעים ובפירוט יתר ב-1999, שהחפץ המצולם הוא צוללת צעצוע שעליה הודבק צוואר וראש עץ שגולפו במיוחד, למרות שיש עדיין כאלה שממשיכים לחפש את "נסי" באגם.
1937: מצא את שר התעמולה הנאצי
מאו, סטלין, היטלר ועריצים אחרים במאה העשרים - וכיום עדיין בצפון קוריאה - פיתחו לעצמם תחביב לשכתב את ההיסטוריה על ידי מחיקת אנשי משטר שסרחו, לטעמם, מצילומים רשמיים. תמונה יוצאת דופן בז'אנר הזה היא זו של קבוצת נאצים שבמרכזה היטלר, שצולמה ב-1937, ממנה הוסר על פי פקודתו של היטלר יוזף גבלס, שר התעמולה השטני של הרייך.
מחיקות כאלה התרחשו לרוב לאחר שחינו של הנמחק בעיני הדיקטטור הכל יכול אבד, אבל במקרה של גבלס הוא נותר אחד מהאנשים הקרובים ביותר להיטלר עד ליום מותו. לא ברור מה גרם להיטלר להורות על עריכת התמונה; תיאוריה אחת היא שהחיוך שגבלס מפנה בצילום אל לני ריפנשטאל, הקולנוענית הנאה שעבדה שעות נוספות עבור תעמולת גרמניה הפאשיסטית, היה עלול לחזק שמועות בנות אותו זמן על היותו רודף שמלות, בניגוד לתדמית איש המשפחה למופת שהמשטר רצה לטפח לו.
1994: שחור הוא השער
בשנות השמונים והתשעים נכנסה התמונה הדיגיטלית לחיינו, ואיתה כלי עריכה שהלכו והפכו עם השנים ליותר ויותר פשוטים וזמינים, עד שהגענו למצבנו כיום, בו ברור לנו מראש שכל ידוען שמופיע בעיתון עבר טיפול להסרת קמטים וכל דוגמנית עברה ניתוח הצרת היקפים. אבל אפשר לשחק משמעותית עם הרושם שיוצרת תמונה גם עם שינוי הרבה יותר פשוט - כמו הבהירות.
ב-1994 עיטר הקלסתרון המשטרתי של הנאשם ברצח או.ג'י. סימפסון את שעריהם של שני מגזינים ידועים: ניוזוויק וטיים. בעוד ניוזוויק פרסמו את הצילום המשטרתי כפי שהוא, בטיים החליטו להפוך את תמונת השער לדרמטית יותר על ידי האפלתה. גרסת טיים של סימפסון יצרה לו גוון עור כהה יותר, רושם שהוא מצוייד ביותר שיער פנים, ולפחות על פי תפיסה סובייקטיבית אחת, מראה מאיים יותר. בטיים הכחישו ניסיון לבצע דמוניזציה ומשפט שדה לאיש, אבל הודו שלא שקלו את השלכות הבחירה האמנותית שלהם עד הסוף, ושלחו לדוכני העיתונים מהדורה עם שער חלופי.
2001: התייר שלא היה שם
מעט לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הופיעה ברשת תמונה שכביכול נמצאה בשרידיה של מצלמה בחורבות התאומים, ובה מככב תייר אקראי כשמאחוריו מטוס שנראה רגע לפני פגיעה בבניין. התמונה הפכה ללהיט למרות שבדיקה מדוקדקת העלתה שאין סיכוי שהיא אמיתית. בין השאר, המטוס שמופיע בה הוא לא מהדגם שפגע במגדלים, והוא לא מגיע מהכיוון הנכון.
עורך הזיוף התגלה מאוחר יותר כפיטר גוזלי, הונגרי שביקר במגדלים וצולם שם ארבע שנים לפני הפיגוע. הוא סיפר לתקשורת שהוא יצר את הזיוף כבדיחה בין חברים ולא שיער שהיא תהפוך לפופולרית כל-כך - דבר שבאינטרנט התמים של 2001 עוד ניתן להאמין לו. "תייר המוות" הפך למם מוקדם של הרשת והופיע מאז בהרבה סיטואציות סופניות אחרות, ובהן טביעת הטיטאניק והתפרצויות געשיות.
