בוחרים בחברתי
התנהלות נתניהו בצוק איתן הוכיחה שברגע האמת המדיני-ביטחוני, הימין מתיישר שמאלה. אז למה שלא נצביע למי שיוכל לעשות שינוי אמיתי?
שאלת השאלות של הבחירות האלה היא האם לעסוק בנושאי חוץ, ביטחון ושלום, או להתמקד ולהכריע לפי הנושא החברתי כלכלי, יוקר המחיה, היחסים בינינו, אופי החיים שלנו במדינה ואיכותם.
כאשר שואלים את האנשים בסקרים, וגם ברחוב, הם בדרך כלל אומרים שהם מודאגים ומוטרדים מהמצב הכלכלי-חברתי, ויצביעו לפיו. ברגע האמת, בקלפי, נראה, וכך גם אומרים המחקרים, כי הישראלי מצביע בסופו של דבר לפי החלוקה הפוליטית-מדינית הישנה, ימין ושמאל מסורתיים ושבטיים, בעד ונגד הסדר לשלום עם הפלסטינים. בעד ונגד חלוקת ירושלים.
עוד בערוץ הדעות של ynet
צריך חרדיות בכנסת / מיכל שלם
אין גאווה בבחירות / עודד פריד
אני רוצה לנסות לשכנע אתכם שצריך וכדאי להצביע לפי נושאי הפנים של הכלכלה, הרווחה והחברה, הסולידריות והדמוקרטיה, ולא לפי המצע המדיני-ביטחוני. אבל לא כי זה חשוב יותר. ממש לא. האמת היא שהביטחון הוא הדבר החשוב ביותר במדינה. ברור שאנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, והקיום שלנו תלוי בעוצמתנו, בכוחנו, ובשמירה על הביטחון. לכן תקציב הביטחון הוא הגדול ביותר, והשיקול הביטחוני כמעט תמיד גובר ובצדק, על שיקולים אחרים. אין על כך מחלוקת של ממש.
למעשה, הנושא הביטחוני מדיני, נמצא כבר שנים מעבר למחלוקות הפוליטיות, ולכן אין טעם להצביע לפיו. הוא בעיקר מסך עשן, הרגל ישן. את ההתנהלות הביטחונית שלנו קובעים בעיקר הצבא ומערכת הביטחון כולה, והם עומדים מעבר למחלוקות. בני גנץ ומשה (בוגי) יעלון ניהלו את המלחמה האחרונה בהסכמה כמעט מוחלטת, למרות שהם שייכים לכאורה למחנות פוליטיים שונים.
רוב רובו של הציבור הישראלי חרד ובצדק לביטחון, ומוכן לפשרה בלב כבד. הביצוע המדיני-ביטחוני בפועל לא קשור לאידיאולוגיה ולמפלגה הפוליטית. דווקא ברק ואולמרט, השמאלנים כביכול, היו יותר אקטיביסטים מבחינה ביטחונית. אנשי הימין המובהקים, כבר מבגין ושרון, הם אלה שמסרו שטחים, וגם נתניהו ניהל את המלחמה האחרונה בצוק איתן בדיוק לפי האידיאולוגיה של השמאל, ושמר על איפוק מרבי, וזאת בניגוד מוחלט לכל ההבטחות ערב הבחירות לחסל את חמאס או לכבוש את עזה.
גם בתחום המדיני, המציאות המדינית והבינלאומית היא שקובעת ולא האידיאולוגיה של הממשלה. אין לנו הסכם עם הפלסטינים כי הם לא מוכנים לכך. ישראל כבר הציעה הצעות נדיבות של אהוד ברק, אולמרט, ואפילו של ציפי לבני עצמה בסבב האחרון. זה לא עזר, כי זה לא תלוי בנו. לבני מודה גם כיום שהשיחות קרסו בגלל הפלסטינים ולא בגלל נתניהו. היא תעשה את אותו משא ומתן בדיוק, גם עכשיו כשהיא לכאורה בשמאל עם הרצוג.
מאז נאום בר אילן עולה בסקרים שונים כי יותר משני שלישים מהציבור הישראלי מסכים על המתווה ועל הפתרון של שתי מדינות, נסיגה מהשטחים, תיקוני גבול והסדרי ביטחון. בתחום המדיני-ביטחוני, המפה הפוליטית והכנסת מייצגים נאמנה את הציבור הרחב ואת עמדותיו. ולכן שם אין אפשרות לחולל שינוי. הסדר יהיה פה רק אחרי שיהיה ביטחון, וזה לא תלוי בנו.
לעומת זאת, דווקא בתחום החברתי-כלכלי יש לנו כשל של ממש. והכול תלוי בנו. המערכת הפוליטית, שעובדת באופן מייצג בנושאי ביטחון ובתחום המדיני ומשקפת נאמנה את עמדות הציבור, לא מייצגת נאמנה את רוב הציבור בתחום החברתי. אותו ציבור רחב שיצא למחאת האוהלים, שסובל מיוקר המחיה וממחירי הדיור, לא מיוצגים.
המערכת הפוליטית הקיימת נותנת משקל עודף למיעוטים חזקים ולמוקדי הכוח. ועדי העובדים המאורגנים והחזקים, מרכזי המפלגות, בעלי ההון הגדולים, החברות והקונצרנים הריכוזיים, הציבור החרדי והמתנחלים - הם אלה שזוכים לייצוג עודף ולעמדות כוח משמעותיות. הציבור הרחב נותר בתת-ייצוג. שם אנו צריכים להצביע למען הגורם הבלתי תלוי, שאינו מחויב לבעלי ההון ואינו שבוי בידי אינטרסים, ויכול לייצג אותנו למען חברה וכלכלה הוגנים יותר לציבור הכללי. כאן אפשר להשפיע, ולכן לפי זה צריך להצביע.
ד"ר יובל קרניאל הוא מרצה למשפט ותקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, ממייסדי התנועה לחופש המידע, וחבר הנהלת ישראל חופשית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
