אמפתיה: כך תלמדו את הילד להתחשב באחרים

הצהרת כוונות: היום אני עומד לדבר אתכם על אמפתיה ועל התנאים שמגבירים אותה, אבל בואו נהיה סגורים על כמה נקודות לפני שיוצאים לריצה. ראשית, אמפתיה היא שריר מנטלי שאמור לצמוח באופן טבעי, ביחד עם ההתפתחות השכלית והרגשית של המלאך הקטן. שנית, האמפתיה, דווקא בגלל שהיא כל כך חשובה ומורכבת, איננה ישות שאפשר לפתח בארבעה צעדים פשוטים, תוך חמישה מפגשים, ובעלות של שישה כרטיסי אשראי. את הבולשיט הזה תשאירו מחוץ לכתבה ולטוקבקים, או שמקסימום תפנו לשרלטן התורן.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

אמרנו אמפתיה? 

אז הנה מיתוס ראשון לניפוץ - אמפתיה היא כושר שכלי אינטלקטואלי לא פחות מרגשי. אמפתיה, שמוגדרת כיכולת שלך לתפוס/ לחשוב/ להרגיש את העולם דרך נעליו ונשמתו של האחר, מחייבת פעולה שכלית סופר-מסובכת: להתיק את נקודת המבט הפרטית והטבעית כל כך שלך על העולם, ולסגל לעצמך, לשניות בודדות או דקות ספורות, את העיניים, המוח והלב של מישהו אחר שאינו אתה. אמת, אם אתה מחבב את אותו מישהו אחר זה קצת מקל על העניין, אבל לא בהרבה.

נקודת הפתיחה היא כמובן בעייתית. כולנו מתחילים את חיינו באגוצנטריות מוחלטת. תופסים את עצמנו במרכז ואת כלל היקום כמשרת שולי. אנחנו בטוחים שהירח בלילה עוקב אחרינו, מביאים לאמא כדורגל כמתנת יומולדת וכשסבתא שואלת בטלפון את עומריקי בן השלוש "נהנית היום בגן, מתוקי?", הוא מהנהן בראשו מבלי לומר "כן", משוכנע שאם הוא מודע לתשובה שלו, אז גם סבתא הטובה, עשרות קילומטרים משם, מודעת לתשובה.

איך זה משתנה?

התשובה הבנאלית היא שהמוח מבשיל, וקליפת המוח, האחראית על עיבוד מידע מורכב, משמינה ומתפתחת. תשובה קצת יותר קונקרטית? ההתנסות החברתית היומיומית של הפעוט, השיחה הפעילה, המשחק ההדדי ואפילו ההתבוננות השקטה שלו בשני ילדים מתקוטטים בחצר - כל אלה (בתדלוק גנטי מתמיד) מרימים אט אט ובהדרגה את כפתור הווליום במפלס האמפתיה של הילד.

לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את ההמלצה הפרקטית שנגזרת מכך להורים: רוצים ילד אמפתי? תערבבו אותו באופן אקטיבי עם אחרים. הדגש צריך להיות על אינטראקציה פעילה - משחק עם שלבים ומשימות משנה, שיחה ארוכה והדדית אודות נושא מסוים.

ואם כבר אמרנו שיחה, בואו נוסיף את המרכיב המנצח - שאלות. הרבה שאלות. כל אימת שאתה מעודד את הילד לשאול אותך שאלות, אתה מחדד אצלו תובנה בסיסית חיונית - שיש דברים אודות העולם, דעות ונקודות מבט שהוא אינו מודע אליהן. ההבנה הזו היא אחד הבסיסים לאמפתיה. אם אתם ממש חייבים דוגמה ברורה - אז שחקו עם הילד משחק שבו הוא צריך לנחש באמצעות שאלות רבות ומגוונות איזה ארוע מביך קרה לכם בכיתה ו' (נפלתי עם בגדים לירקון באמצע טיול שייט, התמלאתי ג'יפה עד התחתונים, ועכשיו תלכו מפה ואני שונא את כולכם).

מה יכול להגביר אמפתיה?

למרבה הצער, לא נערכו יותר מדי מחקרים אמפיריים על מה שיכול להגביר אמפתיה אצל ילדים בגיל הגן, נתון מעצבן לכשעצמו, אבל כמה מחקרים שכן העליתי בחכתי מצביעים על טכניקה ספציפית שכן מראה תוצאות, ובד בבד מנפצים מיתוס חינוכי על תכניות חינוכיות בטלוויזיה.

אז הנה הבשורה: משחקי תפקידים. נמצא שילדים שעסקו באופן אינטנסיבי במשחקי תפקידים לאורך תקופה משמעותית (רוב הזמן בהדרכה של מבוגר)

כן הראו שיפור ברמת האמפתיה וברמת האלטרואיזם (כלומר היכולות לנקוט בפעולות מיטיבות למען ילד אחר). הקבוצה הנ"ל הושוותה לקבוצת ילדים מקבילה שצפתה בתכניות טלויזיה עתירות בתכנים חינוכיים, מלאות בדוגמאות שבהן ילד מסייע לילד אחר, מקשיב לו, ניגש לנחמו בשעת צרה.

ומה אתם יודעים? שום השפעה. גורנישט. נאדה. הקבוצה הזו לא הראתה שום תזוזה ברמת האמפתיה. המסקנה הרלוונטית (פרט למסקנה הידועה שטלוויזיה היא מדיום עתיר חרטא) היא שאמפתיה היא דבר שנלמד באופן פעיל, תוך כדי התנסות, לא מתוך צפייה ובטח לא מתוך הקשבה פסיבית להטפות מוסר ערכיות.

כל משחק שבו הילדים לובשים ופושטים תפקיד, ויתרה מכך - כל פעילות שבה הילד צריך להיות קשוב לנקודת המבט של האחר (למשל, ילדה שמה כיסוי עיניים וילדה אחרת צריכה להנחות אותה איך ללכת מהסלון למטבח בלי להתנגש בכלום) - מגבירות את השריר הקריטי הזה. הוא חשוב כל כך לתפקוד הבוגר בכל רמה - משפחתית, רומנטית וכלכלית. אמפתיה זה לא רק טוב. אמפתיה זה גם - ויעידו הפסיכולוגים - משתלם. היה פעם ראש שב"כ שהצהיר בלהט ובחוכמה ש"אם אני רוצה להתמודד כמו שצריך עם האויב שלי, אני צריך להבין אותו". ההברקה הזו נכונה פי 18 לאנשים שאתה אוהב. ילדים, על פי ניסיוני, אשכרה נכללים בקטגוריה הזו. לכו ליישם.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג אמפתי רק לעיתים, ומעביר לכל דכפין את הקורס "לחשוב כמו פסיכולוג "