למה אנחנו מפחדים מהמילה "איידס"?

"בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז' הלכנו כמה חברה מהכיתה לים בתל-אביב. לא הרבה אחרי שהגענו אחת הבנות נדקרה ממשהו ברגל והייתה הסכמה גורפת שהיא כנראה דרכה על מזרק משומש ו"נדבקה באיידס".

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במילה הזאת "איידס". ממרחק השנים אני לא לגמרי זוכר איך התגלגלו הדברים משם אבל אני זוכר את תחושת האימה שליוותה את המפגש הזה.

"עברו שנים מאז ויכולתי לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הפעמים שבהן נתקלתי באיידס. בכל המפגשים האלה תמיד התקיימה אותה תערובת מוזרה של פחד ושל מרחק.

הפחד, אם צריך להסביר, הגיע מהקישור המיידי לדימויים של גסיסה מיוסרת ולידיעה המופשטת שזו מחלה מדבקת גם אם לא היה לגמרי ברור איך המרחק היה תוצר של הידיעה המאוד ברורה שמשהו שקורה לזונות, לנרקומנים ולאנשים ששוכבים עם מלא אנשים אחרים - פשוט לא יכול לקרות לי.

 עוד על HIV

"יש כלפי יחס שונה בגלל שאני נשא HIV"

"הטיפולים התקדמו - אבל הסטיגמות נשארו"

"גיליתי שאני נמשך לבנים והרגשתי מחנק"

בגיל ההתבגרות כשגיליתי שאני נמשך לבנים חוויתי בפעם הראשונה בחיי את תחושת המחנק שמתלווה לחיים בסוד. הידיעה שיש בי משהו פגום שאני חייב להסתיר ושהיכולת שלי לתפקד בעולם תלויה במידת ההצלחה שלי לעשות זאת – הייתה מערערת בצורה רצינית.

הקושי להמשיך ולהסתיר הלך והתגבר והגיע לשיא בתקופת השירות הצבאי. כשהשתחררתי הבטחתי לעצמי שאני לא משקיע יותר אנרגיה בלהתחבא.

כשגיליתי שאני נשא HIV לפני 8 שנים, הבנתי שלמרות הזמן שעבר מאז כיתה ו' אני לא באמת יודע יותר ממה שידעתי אז. תחושת הבהלה והמחנק ליוותה אותי הרבה מאוד חודשים ונוספה לה התחושה המוכרת של הבדידות שלפני היציאה מהארון.

לא הכרתי אף אחד שחי עם HIV ומצאתי את עצמי חוזר לארון עמוק וחשוך הרבה יותר מזה שיצאתי ממנו אז – ובלי שום יכולת לדמיין איך אפשר בכלל לצאת ממנו.

כמו דברים אחרים – גם התהליך הזה לקח זמן והיו לו את השלבים שלו – סיפרתי בהתחלה לחברים קרובים ולאחים שלי, לבוס בעבודה,ובהמשך למעגלים רחבים יותר. התחלתי להבין מה זה בעצם אומר "לחיות עם HIV", כמה מעט ידעתי לפני כן וכמה הרבה ממה שידעתי היה שטויות גמורות.

הסיפור האישי יכול לשבור סטיגמות

בשלב יחסית מוקדם של הדרך הזו גיליתי את הוועד למלחמה באיידס ולפני 4 שנים כשקיבלתי מהם מייל שמחפש אנשים שחיים עם HIV שיהיו מוכנים לספר את הסיפור האישי שלהם בפני תלמידים – היה נראה לי שזה משהו שאני יכול להרשות לעצמי לבדוק.

הסבירו לי בוועד שהסיפור האישי הוא חלק מסדנה שמעבירים מנחים שהוכשרו לכך ושהמטרה שלה היא להעביר מידע – לשבור סטיגמות ולצמצם את מספר ההדבקות. הסיפור האישי אמור ליצור חיבור ישיר ובגובה העיניים ולהשלים את החלק העיוני.

עד כאן בסדר, רק לא באמת הבנתי אז איך כל העסק הזה הולך לקרות ובעיקר הטרידה אותי העובדה שהקישור בין הנטייה המינית שלי לנשאות עלול לחזק סטריאוטיפים ודווקא לעודד את התחושה אצל חלק שלהם זה לא יקרה.

הבנתי די מהר שיש מעט מאוד אנשים שמוכנים להיחשף באופן הזה. הבנתי גם שההתבגרות שלי עם הזהות המינית, ההיכרות האינטימית שלי עם החיים בארון והיציאה ממנו, מאפשרת לי מה שכנראה עבור לא מעט נשאים ונשאיות סטרייטים הוא כמעט בלתי אפשרי ( אגב, כחצי מנשאי ה- HIV בעולם הן נשים ).

את הסיפור הראשון שלי העברתי בפני קבוצה של בני נוער ב"איגי" ארגון נוער גאה. לא ידעתי למה לצפות והנחתי שאני הולך לדבר עם אנשים שהידע שלהם לגבי HIV דומה לשלי בגילם – שכמוני גם הם לא באמת ידעו איך נדבקים ושגם הם לא יכירו אף אחד שחי עם HIV.

ישבנו במעגל ואני סיפרתי על הילדות שלי ועל המשפחה ועל החברה בכיתה ו' ועל היציאה מהארון והחיים בתל אביב ועל רגע הגילוי של ההדבקות ועל השנים שאחריו.

הפחד והבורות הם אלה שיוצרים את הסטיגמה

היו להם הרבה שאלות – על היחס שאני מקבל מאחרים, על הבדידות שתיארתי, על זוגיות, על ההחלטה להיחשף ועל המחיר שכרוך בה, על האם אני רוצה ילדים ועל איך ההורים שלי הגיבו. חזרתי הביתה עם ראש מלא בשאלות לגבי הגבולות שלי – מידת החשיפה והאופן שבו אני נוגע בדברים.

כמעט בכל מפגש עלו אצלי שאלות חדשות והרבה פעמים גם חששות – הפעם הראשונה שסיפרתי את הסיפור שלי בפני שכבה שלמה – 150 ילדים באולם פיס ענק, ובמקרים אחרים כמו במפגש עם נערים דתיים בנתיבות שלא ידעתי אם יצליחו לעמוד בסיפור וקיבלו אותי בפתיחות שהפתיעה אותי, מרכז הדרכה לסוהרים, מרכז שיקום לעברייני מין, בתי ספר לרפואה ועוד.

אני מבין היום כמה שלסיפור ולמפגש האישי הזה אין באמת תחליף. המילה "איידס" מעוררת אצל כולנו פחד עמוק, וזה בתורו מרים מסכים של הגנה שמונעים מאיתנו לראות את הדברים כפי שהם.

הסטיגמה והבורות שנחשפתי אליה כאדם שחי עם HIV הן תוצאה ישירה של הפחד הזה, אבל גם התנהגות סיכונית של בני נוער (והרבה הרבה מבוגרים) שאין להם באמת מושג איך נדבקים, ממה צריך להיזהר וממה לא – גם היא תוצאה ישירה של אותו הפחד ואותה האטימות. הסיפור האישי מצליח לפרק את המילה "איידס" לגורמים – לאדם שמאחורי הכותרת, לווירוס, לסטיגמות.

בכל מפגש כזה אני נתקל בעיניים שאני רואה דרכן את עצמי של פעם. כאלה שבסוף הסיפור באים לתת חיבוק ולהגיד לי כמה שהמפגש הזה נגע בהם, וכאלו שנשארים מרחוק והמבט שלהם מלווה אותי.

ובכל מפגש אני מרגיש מחדש שזה אחד הדברים החשובים שאני עושה בחיים, ושהעייפות שמגיעה אחרי שעה וחצי של לעמוד ולדבר על הדברים הכי אינטימיים בפני זרים מוחלטים – היא כלום בהשוואה לסיפוק העצום שמלווה את הפעילות הזאת".