סוף עונה: "הומלנד" המציאה את עצמה מחדש
לצד אי אלו רגעים משפחתיים ויבשים, העונה הרביעית של "הומלנד" סיפקה ריגוש בתוספת כמות בלתי מבוטלת של דם, ואולי גם כמה התקפי לב קטנים. בקיצור: ההספדים היו מוקדמים מדי. זהירות - ספוילרים לפניכם
"חמאס טוען שמוחמד דף בחיים" צעקה כותרת שהופיעה רק בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", והפכה את עלילת העונה הרביעית של "הומלנד" למציאות הישראלית, כפי שאנחנו מכירים אותה. עונה זו, שהגיעה הערב (ב') לסיומה, התמקדה בקורותיו של חקאני, שממש כמו דף, גם הוא טרוריסט-על מבוקש, שהסיכול הממוקד שעבר בתחילת העונה, התברר ככישלון מודיעיני כולל. ולפני שנמשיך, זה המקום לציין: מי שעדיין לא צפה בפרק האחרון, מוזמן לתפוס מרחק ולהיזהר מהספוילרים.
הפרק הראשון לעונה: החיים שאחרי המוות
חקאני עצמו נותר בחיים, ובשיתוף פעולה מלוכלך עם ההנהגה הפקיסטנית הצליח להמיט אסון טראומתי במיוחד על מפקדת ה-CIA בפקיסטן, לרצוח בדם קר כמה עשרות קציני מודיעין, ולסיום אף לסגור דיל מפוקפק ביותר ומסריח משחיתות עם דר עדל, איש הצללים של המפקדה. דיל זה נחשף למעשה בפרק שסיים את העונה, ושם סוף לכל הספקולציות שהותיר אחריו פרק 11.
מלבד ההתרחשות הזו, מדובר היה בפרק איטי, שקט ונטול טוויסטים מהותיים - לפחות לא ברמה הנוירוטית ומורטת העצבים שלה הורגלנו בעל כורחנו במהלך הפרקים הקודמים. וכמו בשלושת הפרקים שפתחו את העונה, כך גם פרק הסיום עסק יותר במערכות היחסים בין הדמויות השונות (מישהו אמר קרי וקווין?) ובסגירת דלתות ישנות (הסיפור של קרי ואמה), ופחות בלהיות מותחן מרגלים פרנואידי, מלהיב ועקוב מדם.
האיחוד של קרי עם האם שנטשה אותה אולי עוזר לצופה לייצר פסיכולוגיה בשקל על הסיבות שבגללן קרי כל כך קרה ומאותגרת רגשית, כמו גם גרועה למדי בתור אימא בעצמה, אבל זה עדיין לא סוחב. אני, כמובן, מעדיפה לטפס על הספה בבהלה ואת צרחות ה-What the fuck שהשמעתי במהלך העונה עצמה (ותודה לבן זוגי על שסבל אותן בשקט), מאשר את השקט היבשושי והמנומנם שמאפיין את הפרקים המשפחתיים הללו, למרות שאין ספק שיש בהם צורך עלילתי. חוץ מזה, אם לא נקבל מדי פעם פרקים מעט שבלוניים, איך נוכל להוסיף ולהתרגש מהפרקים הממש מסעירים?
ובמהלך העונה הזאת בהחלט התרגשנו: כשקרי נישקה את הקטין הפקיסטני - הבטנו מזועזעים במסך וצעקנו "מה יש לך?!", כשקווין הגן על כבודה של בעלת הבית שלו מדיכוי שמנופובי – רצינו לחבק אותו חזק חזק ולהגיד לו שאנחנו מאוהבים בו, ועוד לא התחלתי לדבר על הקטעים המסעירים באמת – כל עלילת חקאני באסלאמאבאד – שהופכים את "הומלנד" למה שהיא: מותחן מחסיר פעימה שמצליח גם בעונה הרביעית, להמציא את עצמו מחדש, בניגוד לציפיות המבקרים.
צופים רבים חשבו ש"הומלנד" הביאה על עצמה גזר דין מוות מרגע שגזרה את דינו של גיבורה אדום השיער, ואני שואלת: ברודי, מי? שכן העונה הרביעית בהחלט סיפקה את הסחורה, בתוספת כמות בלתי מבוטלת של דם, ואולי גם כמה התקפי לב קטנים.
