מה קורה כשאומרים לא לגבר: פרק מספר

קלריסה פוחדת. רייף עוקב אחריה כבר חודשים ולא מניח לה. הוא נמצא בכל מקום שאליו היא הולכת, משאיר לה אינספור הודעות וקונה לה מתנות יקרות שהיא לא רוצה. כל ניסיונותיה לדחות אותו נתקלים בהתעלמות או באיומים.

"הספר הזה הוא עליך", מאת קלייר קנדל, מספר איך מגיעה ההזדמנות של קלריסה לחמוק - היא מזומנת לשמש מושבעת במשפט. היא שמחה על ההזדמנות להיעלם, אבל גם שם רייף לא מניח לה. בעודה יושבת בבית המשפט ומאזינה לתיאור מעשי חטיפה ואונס אלימים, היא מבינה פתאום שאם היא רוצה לשרוד, עליה לספר את הסיפור שלה. אם לא תעשה זאת, הסיפור שרייף טווה סביבה עלול לעלות לה בחייה.

"הספר הזה הוא עלייך". לברוח מהמציאות שלך

לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן!

פרק ראשון

יום שני, 2 בפברואר, 7:45

זה אתה. ודאי שזה אתה. זה תמיד אתה. מישהו משיג אותי ואני מסתובבת ורואה אותך. ידעתי שזה אתה, ואף על פי כן אני מאבדת את היציבות בשלג הקפוא. אני מתנודדת וקמה. טלאים של רטיבות על הגרבונים שלי בברכיים. הכפפות שלי ספוגות לגמרי.

כל אדם בר-דעת היה נשאר בבית בבוקר קפוא כזה אם רק הייתה לו בררה, אבל לא אתה. אתה בחוץ, עורך טיול קטן. אתה שולח יד לייצב אותי, שואל אם אני בסדר, אבל אני נסוגה ומצליחה לא לאבד שוב את שיווי המשקל.

אני משוכנעת שצפית בי מאז יצאתי מהבית. אני לא מצליחה לעצור בעצמי ושואלת אותך מה אתה עושה כאן, אם כי אני יודעת שתשובתך לא תהיה כנה. עפעפיך רוטטים שוב. זה קורה כשאתה לחוץ. "סתם טיילתי, קלַריסָה." ולא משנה שהכפר שאתה גר בו נמצא במרחק שמונה קילומטרים מכאן. השפתיים שלך מחווירות. אתה נושך אותן, כאילו ניחשת שאיבדו את מעט הצבע שיש להן בדרך כלל ואתה מאלץ את הדם לשוב אליהן. "התנהגת מוזר בעבודה ביום שישי, קלריסה, כשיצאת ככה מהישיבה. כולם אמרו את זה."

האופן שבו אתה חוזר על השם שלי כל הזמן עושה לי חשק לצרוח. השם שלך נעשה מכוער בעיני. אני מנסה להרחיק אותו ממחשבותי, כאילו אם אעשה זאת ארחיק אותך גם מחיי. והוא בכל זאת משתרבב. מתפרץ. בדיוק כמוך. פעם אחר פעם.

גוף שני הווה. זה מה שאתה. בכל מובן.

שתיקתי לא מרתיעה אותך. "לא ענית לטלפון כל סוף השבוע. ענית רק להודעת טקסט אחת שלי וזה לא היה חברותי מצדך. למה יצאת בבוקר כזה, קלריסה?"

אני רואה רק את הטווח הקצר. אני מוכרחה להיפטר ממך. אני מוכרחה למנוע ממך לעקוב אחרי לתחנה ולהבין לאן אני נוסעת. התעלמות לא תשיג את התוצאה הדרושה לי כרגע; העצה בעלונים לא עובדת בחיים האמתיים. ספק אם משהו יעבוד אִתך.

"אני חולה." זה שקר. "בגלל זה יצאתי ביום שישי. אני צריכה להיות אצל הרופא בשמונה."

"את האישה היחידה שאני מכיר שנראית טוב גם כשהיא חולה."

עכשיו באמת יש לי בחילה. "יש לי חום. הקאתי כל הלילה."

אתה מרים יד לעבר לחיי כמתכוון למדוד לי את החום, ואני נרתעת.

"אני אבוא אִתך." היד שלך עדיין באוויר, תזכורת מגושמת לצעד השגוי שעשית. "את לא צריכה להיות לבד." אתה מדגיש את העובדה הזאת בכך שאתה שומט את היד בכבדות לצדך.

"אני לא רוצה להדביק אותך." בניגוד לדברים שאמרתי, נדמה לי שאני לא נשמעת מוטרדת.

"תני לי לטפל בך, קלריסה. הטמפרטורה מתחת לאפס – אסור לך להסתובב ככה בחוץ והשער שלך רטוב – זה בטח לא טוב בשבילך." אתה שולף את הטלפון שלך. "אני מזמין לנו מונית."

שוב הצלחת לדחוק אותי לפינה. מעקות הברזל השחורים מאחורי ואני לא יכולה לסגת ממך עוד; אני לא רוצה להחליק וליפול במרווח – אנחנו נמצאים כמטר מעל הכביש. אני זזה הצדה, מתמקמת מחדש, אבל זה לא מונע ממך לגהור מעלי. אתה נראה ענקי במעיל האפור הנפוח שלך.

מכפלת הג'ינס שלך רטובה לאחר שנגררה בשלג – לא אכפת לך גם מעצמך. האוזניים והאף שלך אדומים ומחוספסים למראה מהקור הצורב. בטח גם שלי. השֵׂער החום שלך נראה חסר חיים, אם כי הוא בטח חפוף. הפה הסגור, הזעוף שלך לא נרגע לרגע.

רחמים עליך מתגנבים אלי, אף שאני נשמרת מפניהם ונרתעת ממך כל כך. בטח גם אתה לא ישן טוב בלילה. לדבר ברשעות, אפילו אִתך, עומד בסתירה לאדיבות שהורי לימדו אותי. וגסות רוח ממילא לא תגרום לך להיעלם. אני יודעת היטב שרק תמשיך לעקוב אחרי, תעמיד פנים שלא שמעת, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.

אתה מקיש ספרות בטלפון שלך.

"לא. אל תתקשר." אצבעותיך קופאות לשמע הנימה החדה בקולי. אני מעבירה את המסר ביתר שאת. "הרופא לא רחוק מכאן." אני מבהירה עוד יותר. "אני לא אכנס למונית אִתך."

אתה לוחץ על הכפתור האדום ומכניס את הטלפון לכיס. "תכתבי לי את מספר הטלפון הנייח שלך, קלריסה. נראה לי שאיבדתי אותו."

שנינו יודעים שמעולם לא נתתי לך אותו. "ניתקו לי את הטלפון. אני משתמשת רק בנייד עכשיו."שקרים נוספים. אני נושאת תפילת הודיה אילמת על כך שלא גילית את המספר ורשמת אותו כשהיית בדירה שלי. אני המומה שלא שמת לב להזדמנות הזאת. אתה בטח מתייסר בגלל זה. אבל היית עסוק, אז.

אני מצביעה על הגבעה. "כדאי שתטייל אל הפסגה." אני פונה אל תשוקתך לרַצות אותי, מהלך חסר רגישות, אבל אני נואשת. "זה אחד המקומות האהובים עלי, רֶייף." השתיקה ארוכה מדי לפני שאני מצליחה להוציא את שמך מהפה, אבל אני משתמשת בו וזה הדבר היחיד שאתה מבחין בו; לא עולה בדעתך שזרקתי לך את העצם הזאת בתקווה שהיא תפתה אותך להסתלק.

"אני אשמח, אם זה מקום מיוחד בשבילך, קלריסה. אני בסך הכול רוצה לגרום לך אושר, את יודעת. אם רק תיתני לי." אתה מנסה לחייך.

"להתראות, רייף." אני מאלצת את עצמי לנקוב שוב בשמך, וכשהחיוך שלך נהיה עמוק ואמתי יותר אני נדהמת ונתקפת אשמה קלה לנוכח העובדה שתכסיס גס כל כך אכן עובד.

אני בקושי מעיזה להאמין שהצלחתי לחמוק ומתחילה לרדת מהגבעה, מוודאת מדי פעם שהמרחק בינינו גדל. בכל פעם שאני מסתכלת אתה מביט לאחור ומרים יד, אז אין לי בררה אלא לנופף לך בחזרה בהסתייגות.

מעתה ואילך אקח מונית לתחנה בבוקר ואציץ מהחלון לוודא שאתה לא עוקב אחרי. בפעם הבאה שאתייצב מולך אחשוב על הטווח הארוך ואציית לעלונים. אסרב לדבר אִתך או אומר לך בפעם הטריליון – באופן שאינו משתמע לשתי פנים – לעזוב אותי במנוחה. אפילו אמא שלי תחשוב שנסיבות כאלה מצדיקות חוסר נימוס. לא שהייתי חולמת להדאיג את ההורים שלי ולספר להם עליך.

כשאני עומדת על הרציף השיניים שלי נוקשות מפחד שתתגשם לצדי בעודי מאזינה להכרזות המתנצלות על ביטולים ועיכובים עקב מזג האוויר.

אני נשענת על הקיר ומשרבטת במהירות המרבית במחברת החדשה שלי. זה הקטע הראשון שאני כותבת. המחברת קטנטנה כך שאני יכולה לשאת אותה אִתי כל הזמן, כעצת העלונים. יש בה שורות והיא כרוכה בספירלה. העטיפה בצבע שחור-מט. האנשים בקו הסיוע אומרים שאני צריכה לתעד הכול. הם אומרים שאסור לי להחמיץ שום דבר ושעלי לתעד בהקדם האפשרי כל תקרית, קטנה ככל שתהיה. אבל התקריות שלך אף פעם לא קטנות.

אני רועדת חזק כל כך שאני מצטערת שלא ייבשתי את השֵׂער. מיהרתי לצאת כדי להגיע בזמן אחרי שהתעוררתי באיחור בגלל חלומות רעים – עליך, תמיד עליך. יכולתי למצוא זמן לייבש אותו, אבל לא יכולתי לחזות את זה באותה הוודאות שאני יכולה לחזות אותך. השֵׂער שלי הוא כמו שרביט קרח שמעביר את הקור דרך עורי אל עורקי, כישוף שמקפיא בשר לאבן.