מברדוגו ועד פלין: הספרים של 2014
הספרים שיצאו לאור בשנה האחרונה הביאו איתם סערת רגשות, ארס-פואטיקה, תבניות כתיבה חדשות וגם העלו הרבה תהיות. הכותבים של מדור הספרים ב-ynet בוחרים את הספרים שעשו להם את השנה
"הסוד המופלא של אוון ג'סטר", מאת ברברה או'קנור
הבחירה ב"הסוד המופלא של אוון ג'סטר" (הקיבוץ המאוחד) כספר הטוב של השנה, היא בחירה שמרנית מעט. שמרנית משום שזה אינו ספר פורץ דרך, חדשני או מאתגר במיוחד.
להפך, הוא משייט לו בנעימים בתוך המוסכמות של ז'אנר ספרי הפרקים (המיועד לרוב לגילי 9-12). הוא אינו עמוס מבחינה רגשית, אין בו שבירה של טאבויים, ובמידה מסוימת הוא גם לא עכשווי, כיוון שהקצב שלו ואופני הביטוי המוצגים בו נדמים כמעט זרים לספרות הילדים והנוער העכשווית, בשל האיפוק, הרגישות והמינוריות שהם מנת חלקו של הספר היפה הזה.
דומה כי הפירוטכניקה של ספרות הנוער של השנים האחרונים, ההתחכמויות והדרמה שגודשת את העלילות השכיחו מאתנו את חשיבותו של סיפור טוב. ובזה בעצם הכול מסתכם: בסיפור כתוב היטב, שמשכנע באמינותו, אשר קושר קשרים רגשיים עזים עם קוראיו. ולאלו שיפגשו באוון, ויולה, ושאר הדמויות בספרה של ברברה או'קונור (בתרגום מצוין של רחל אהרוני) תהיה הזדמנות פז לחוות את הקשר הזה, שקורה רק בספרים טובים באמת.
זהו ספר מעודן ומלא רגש, כזה שההרפתקה הקורית בו אינה משתלטת בדרמטיות על העלילה, אלא מעוצבת כאלמנט אחד מיני רבים, שיחד חוברים ליצירת עולם מהימן, מלהיב, עגמומי ומרגש. או'קונור לא כתבה ספר ילדים "בגובה העיניים", אלא כתבה את הילדים, את תקופת הילדות הסוערת והאופן שבו היא באה לידי ביטוי בזמן מסוים, בעת התרחשות לא חשובה כל כך לכאורה. הצדדיות הזו מעניקה כוח לסיפור, וגורמת לו לבלוט מעל כותרים משוכפלים ואופנתיים. זה הוא - על אף הקלישאה - סיפור עם לב.
"סיפור הווה על פני ארץ", מאת סמי ברדוגו
לא היה צריך את הרומן החדש של סמי ברדוגו, כדי לקבוע איזה סופר נועז וחסר עכבות הוא, אבל עדיין "סיפור הווה על פני ארץ" (הוצאת "הספריה החדשה") ממחיש את הדרך המופלאה שהוא עשה בתור סופר, גם באמצעות הסיפור שהוא מעין פראפרזה מרוסקת ושותת של "פה ושם בארץ ישראל", אבל בעיקר באמצעות השפה.
יחד איתו, עם השנים, היא הולכת ומתפתחת ומתעצמת, והיא יוצרת עולם מוזיקלי חדש ושלם, בשילוב הבלתי נתפס בין עילגות פיוטית למשלב גבוה, המעוגנים במשפטי עומק, שלעיתים קל לפספס אותם, וזה לדעתי הכוח העיקרי של הרומן; האופן בו ברדוגו יוצר מציאות מקבילה באמצעות השפה, הוא מגדיר מחדש מצבי רוח, תיאורי נוף חיצוניים, תיאורי נפש וגם לא מעט אובייקטים טריוויאלים.
הוא עושה זאת כבר מספרו הראשון, אבל הוא הולך ומשכלל זאת מפעם לפעם, ובכך הוא מערער את רוב התיאוריות הבלשניות של המאה ה-20. להיכנס למציאות שפתית של ברדוגו, זה כמו לטוס באנטרפייז שעשויה מילים אל מקומות שהדמיון האנושי עוד לא מיפה, וזה רק גורם לתהות אילו עוד מרחבי עונג פואטיים הוא מתכנן לנו בספר הבא (עמיחי שלו).
"לילה ולואיס", מאת חגית גרוסמן
ספר שאהבתי במיוחד השנה הוא הרומן "לילה ולואיס" של חגית גרוסמן (הוצאת הוצאת כנרת, זמורה-ביתן). בחרתי בו בזכות העיסוק הארס-פואטי הנפלא שלו באמנות הכתיבה. הגעתי לספר ללא הכרות מוקדמת עם שירתה של גרוסמן ונכבשתי. הספר מציע מסע קסום שהוא לעיתים פסיכדלי וקרנבלי ולעיתים מר ואירוני לתוך נפשו של אמן.
בדרכה הייחודית יוצרת גרוסמן פרוזה מקורית שמסרבת להיענות לתבניות הרומן המקובלות ומתגרה בעריצות העלילה. הפואטיקה שלה היא הקרדום בו היא חוטבת את סיפורה, הכתיבה מאפשרת לה גאולה נפשית ולמענה היא מוכנה להתעמת עם המציאות וקשיי הקיום הארציים.
הבחירה להתמקד בעצמה ובהזדקקות הנכפית שלה בכתיבה יש בה הרבה תעוזה. האמנות היא מעשה נרקיסיסטי בבסיסו. בסופו של דבר כולם יודעים לספר רק על עצמם וגרוסמן מספרת את עצמה על מורכבותה וחולשותיה בגילוי לב ובוירטואוזיות לשונית נפלאה. החתירה לאמת האמנותית היא סיבת הקיום שלה והיא עושה זאת בטוטאליות נטולת פשרות.
לא מעט משוררים מנסים לחצות את הקוים אל עבר הפרוזה מתוך רצון למתוח את גבולות אמנותם ולפנות ללשון מרחב מחייה נוסף.. המעבר שנראה מזמין ונזיל בין שתי אומנויות הלשון הופך עבור רבים למלכודת טובענית אבל גרוסמן הצליחה לכתוב ספר מכשף ביופיו (סימונה באט).
"נעלמת", מאת ג'יליאן פלין
קראתי את "נעלמת" (הוצאת "עם עובד") לפני כמה חודשים, והוא לא מרפה. אני לא מצליחה להפסיק לעסוק בו, ועל הדרך בעיבוד הקולנועי שנעשה לו, כשאת התסריט כתבה הסופרת עצמה. אם בסרט היה ברור מה אני לא אוהבת, הספר הכניס אותי לבלבול. יש בו את כל מה שאני אוהבת בספר מתח: גיבורים פגומים שמדברים בגוף ראשון, מגלים קצת ומסתירים הרבה עד שהאמת המערערת מתבררת. רגעי האימה מתחבאים ביומיומי.
הוא דן ברוע שנמצא בתוך שגרה של זוגיות נורמלית לכאורה, אוהבת. הוא נכתב על ידי אישה, הצליח מאוד, ומכיל גיבורה אישה לצד הגיבור הגברי, שגם קולה, דעותיה ומחשבותיה נשמעות. הוא יותר מרק סיפור מתח, הוא מבקש להציג תופעה תרבותית חברתית, ולבקר אותה ואת המקומות המסוכנים שאליהם היא עלולה להביא אותנו.
מה הבעיה? קראתי את עמדתה של פלין על גיבורות נשיות מרושעות. היא חושבת שהגיע הזמן שיהיו דמויות נשים רעות, מפחידות, מעניינות. אני לא יכולה להסכים איתה יותר, אבל אני לא מצליחה שלא לפחד מאיימי של "נעלמת" וממה שהיא מייצגת. היא מקבלת בספר יותר נפח מאשר בסרט, מבינים מה עבר עליה, אבל כל כך קל לתעב אותה, היא כמו קריקטורה, ונראה כאילו פלין עברה על רשימה סודית של שונאי נשים ודאגה לסמן וי בכל סעיף.
שוב ושוב אני הופכת בראש את העלילה והדמויות של נעלמת ומנסה להבין אם כן יש כאן בנייה של דמות מטא-ספרותית שמהווה בכוונה אוסף של כל מה שאנחנו חושבים על דמויות נשיות, או שאני מחפשת הצדקות בכוח, והיא פשוט מופת של מיזוגניה, גם אם לא נכתבה כך בכוונה (לירון סיני).
"שניים-עשר השבטים של האטי", מאת איאנה מאתיס
"שנים-עשר השבטים של האטי" (הוצאת "עם עובד", תרגום: מיכל אלפון) הוא רומאן הביכורים המעולה של איאנה מאתיס, שעליו זכתה בשבחים יוצאי דופן ולמכירות בהתאם.
הספר הכתוב בריבוי קולות המאפשר לעקוב אחרי מסלולי חייהם השונים כל כך של ילדיה הרבים של האטי, אישה אפרו-אמריקאית שעזבה בגיל צעיר יחסית את הדרום הגזען בארצות הברית ונדדה צפונה, כדי לזכות בחיים טובים יותר ונטולי חוקי הפרדה.
עשרות שנים אחרי ביטול העבדות, מטילה מאתיס סימן שאלה גדול ועמוק על מצבם של האפרו-אמריקאים ועל יכולת המוביליות החברתית שלהם. אחד-עשר ילדיה עולים גם למעלה חברתית וכלכלית, אך בעיקר שוקעים בעקביות מטה-מטה. הרקע הקשה של מחסור, זוגיות מפוקפקת של ההורים וכישורי הורות מפוקפקים בהתאם מתגלים כביצה טובענית.
מאתיס מצליחה להעניק לכל אחד מהילדים קול צלול ומובחן, כואב ואנושי, וכולם יחד חושפים עוד ועוד פנים מאישיותה של האם ומהתמונה המשפחתית המלאה מ-1925 ועד 1980.
האטי אישה קשה כאבן, לא חוסכת מהילדים מכות פיזיות ורגשיות – אבל האם ישנה מציאות שבה אפשר לומר שהכלה רגשית היא מותרות? האם מול המחסור האדיר, אחד-עשר ילדים וקיום בלתי אפשרי ממש אפשר לצפות ממנה לדבר? כמו האטי עצמה, הדברים מתבררים ומתרככים קצת עם השנים, גם אם אין עוד אפשרות לשנות וגם אם חלק מהילדים נסדקו בשל כך לנצח. מומלץ ביותר (עדנה אברמסון).
"אם אשמע קול אחר", מאת חיותה דויטש
"אם אשמע קול אחר" (הוצאת אחוזת בית), שיצא ממש לאחרונה, הוא ספרה החדש של חיותה דויטש. בתוך סבך של רעיונות ועלילות חיים לא פשוטים, עוזיה, הגיבורה שלה, מנווטת את עצמה בסמטאות של מושבה מרוחקת כשכל רצונה הוא לזכות בקצת שקט.
אבל שקט, הוא, ככל הנראה,
רק בבואה של הרעש, וככל שיש יותר רעש כך גם יש פחות שקט. לאט-לאט, כמו שכבות של בצל, מתקלפים ונחשפים חייה של עוזיה, נשזרים בחייהם של אנשים זרים שהופכים, בסופו של דבר, למשפחה, וכמו בכל משפחה הרגשות עולים על גדותיהם.
הכתיבה של דויטש מהפנטת עד כדי כך, שהקורא צריך להאט את קצב הקריאה כדי לספוג את הקולות והצלילים ואת ריחות העוגות הנאפות בבית הקפה בו עוזיה מתחילה את חייה מחדש. העובדה שהמציאות נחפזת להתערב בחייה של הגיבורה, דוחה ממנה את השקט שהיא כל כך חפצה בו, הופכת את הסיפור למרוץ נגד הזמן - חייבים לדעת מה קורה בסוף, אבל לא ממש רוצים לסיים לקרוא. יקרה מה שיקרה, הסיפור הוא מעין לקח לקוראי הסיפור להבין שלא כדאי לחפש אחר השקט אלא לתת לו למצוא אותך (מור אלזון).
לפנייה לכתב/ת 
