בסימן שאלה / סיכום השנה בטניס הישראלי
הטניסאים והטניסאיות הישראלים חוו ירידה בדירוג העולמי, לא זכו באף הישג משמעותי, וסביב הענף קיימת עננה כבדה של חוסר ודאות, בטח אחרי פרישתו של אנדי רם. מה הפלא שכל העיניים נשואות אל עבר נער בן 14 בתקווה שיציל את המצב. סיכום השנה בטניס הישראלי
רק לפני כמה ימים הטניס הישראלי הזכיר לנו איך זה להרגיש, לראשונה מזה תקופה ארוכה, קצת גאווה. ישי עוליאל, תלמיד ביה"ס בן 14 ואחד שכבר בגילו הצעיר סוחב ציפיות של ענף שלם על הכתפיים, זכה בטורניר האורנג' בול, והלכה למעשה הוכתר כאלוף העולם בטניס לילדים. אם מסתכלים על המאקרו, הזכייה המפתיעה של עוליאל הגיעה בתזמון מצוין והמתיקה את הגלולה המרה שבלענו במהלכה של שנה עגומה במיוחד בטניס הישראלי, שנה שבה ראינו כמעט הכל חוץ מהישגיות.
2014 הייתה עונת טניס שנרצה לשכוח בהקדם, והאכזבות ממנה הורגשו כמעט בכל החזיתות. דודי סלע זייף והשיג מעט מדי תוצאות טובות, אמיר ויינטרוב חזר רק כדי להיפצע שוב ולקחת הפסקה כדי להתאושש, שחר פאר לא הראתה סימני קאמבק ויוליה גלושקו לקחה שני צעדים אחורה אחרי הצעד קדימה הענק שעשתה רק בסוף השנה הקודמת.
כאילו שאנחנו מחפשים עוד צרות, גם נקודת האור וההיאחזות היחידה שלנו מזה שנים, אנדיוני, כבר לא אחרי הפרישה המדוברת והמרגשת של רם בספטמבר האחרון – שהותירה את ארליך ואותנו קצת מיותמים. הטניס הישראלי, סיכום עונה.
הדעיכה של סלע ו-ויינטרוב
אליפות ישראל שנערכה לפני שבועיים ברעננה סיימה עונה אחת והוציאה לדרך אחרת, אבל נדמה כי מעל שני הדברים האלה היא בעיקר ניסתה לספק משב חגיגיות מדומה מעט ברוח הזכיות של גלושקו וסלע. בפועל, לא בטוח שהיא הצליחה. גלושקו הגנה על התואר שלה משנה שעברה אחרי עוד ניצחון קליל על פאר, דודי סלע החזיר לעצמו את הגביע בלי תחרות אמתית, אבל האם אפשר ללמוד מהזכיות האלה משהו על הבאות – או לצאת מהן למסקנה על הטניס הישראלי של השנה האחרונה? התשובה כנראה שלילית
עבור הטניסאי מקרית שמונה הגביע הזה היה היחיד השנה. לא הישג קשה במיוחד, יש לציין – בטח אם הוא נזכר בעובדה שרק באליפות הקודמת הוא הפסיד במעמד הגמר של אותו טורניר לאמיר ויינטרוב.
בימים ההם בזמן הזה עוד הרשה לעצמו אותו ויינטרוב לשאוב אופטימיות מהניצחון, במחשבה שמדובר בניצן חיובי ראשון בדרך ל-2014 טובה. כלומר, ככה לפחות הוא קיווה.
במבחן המציאות, השנה האחרונה של שני טניסאי הגברים היחידים שיש לנו הייתה רעה מאוד, על סף המשמימה. ויינטרוב יצא מקווי המגרש עוד הרבה לפני שהעונה התחילה אחרי פציעה קשה במפשעה שמלווה אותו עוד מהשנה שעברה (עד מרץ הקרוב הוא אמור לחזור), ועבורו הזכייה הקודמת באליפות של 2013 הייתה גם האחרונה בעמודת הניצחונות שלו מאז אותו בקע מפשעתי טורדני ממנו הוא סובל כבר תקופה ושחיסל לו כמעט לחלוטין את עונת הטניס האחרונה. ההערכות העדכניות מדברות על חזרה אפשרית שלו עד מרץ, אז הוא יגלה שבזמן שעבר הוא צנח עד למקום ה-338.
אם נחזור לדודי סלע נגלה שהוא אמנם לא קרס לגמרי, אבל גם לא הראה גרף עלייה משמעותי להתגאות בו, ודי נתקע במקום. נתון בעייתי לטניסאי בן 29 שאמור ליהנות משנות השיא שלו כטניסאי בדיוק עכשיו ונכון להיום מדורג במקום ה-97. הרגע הטוב היחיד של הטניסאי המוכשר באמת לאפסן בארגז ההצלחות הדליל שלו יחסית שלו מ- 12 החודשים האחרונים הוא ההגעה שלו לגמר טורניר אטלנטה (שם הפסיד לג'ו איסנר) ביולי האחרון, שהקפיץ אותו עד למקום ה-88 בעולם. מה שקרה לפני ואחרי ההופעה באטלנטה הוא בגדר תעלומה, שממה או שניהם ביחד מבחינת מי שהוכתר רק לפני כמה שנים ביציעי רמת השרון כ"קוסם".
הוא הודח בכל טורנירי הגרנד סלאם בסיבוב הראשון (באליפות ארה"ב הפתוחה הוא הצליח לעבור אותו, רק כדי להפסיד בשני) וגם היה חלק מרכזי מההפסד במשחקי גביע הדיוויס (אליהם עוד נחזור בהמשך) של הנבחרת במסגרת מפגש פלייאוף הבית העליון. בין לבין הוא הגיע בעיקר לשלבי שמינית ורבע הגמר בטורנירים השונים בהם השתתף, אבל לא הרבה מעבר לזה.
סלע עצמו, אגב, דווקא לא היה מאוכזב כל כך מהשנה שלו ובאליפות ישראל האחרונה הצהיר בסוף אחד המשחקים ברעננה כי "זו הייתה השנה הכי יציבה שלי. שיחקתי טניס ממש טוב". בעונה הקרובה, בכל מקרה, האספירציות שלו צריכות להיות הרבה יותר משמעותיות: התרחקות מהקו האדום של הטופ 100 בשילוב של בריחה לעבר פסגת הטופ 50 (והוא כבר היה שם). עם הכישרון והטכניות של סלע, הוא עוד יכול להוכיח שהוא מסוגל להפוך את ההבלחות הטובות לתקופה יציבה שתשים אותו בחזרה בדיוק במקומות האלה.
השחר לא עלה, גלושקו איכזבה
בגזרת הנשים בכחול-לבן המצב היה גרוע לא פחות, כשלראשונה מזה שנים ישראל מסיימת את השנה בלי אף נציגה בין מאה הראשונות בעולם. שחר פאר המשיכה להתדרדר השנה בצורה מהירה ותלולה כשהיא מסיימת אותה עם מאזן שלילי של 27 הפסדים ו-20 ניצחונות בטורנירי דאבליו.טי.איי ובמקום ה-117, עם אחוזי הצלחה לא מרשימים גם בגרנד סלאמים - בדיוק כמו של אלה של סלע, אגב (העפלה אחת לסיבוב השני מתוך ארבעה טורנירים, גם כן ביוס.א.אופן).
לפאר אין כל כך מה להתפאר בתקופה החלשה האחרונה מבחינתה, בייחוד אחרי שכבר הצליחה לרשום קאמבק מסויים בשנה שעברה - והדירוג המאכזב שלו רק מראה לחוסר היציבות ביכולת שלה. גם השנה הקרובה צפויה להיות מורטת עצבים עבור הטניסאית הבכירה של ישראל מזה שנים, ששוב הפסידה לגלושקו באליפות ישראל ובתקופה מסוימת אפילו הייתה מתחתיה בדירוג העולמי. במהלך החודשים הקרובים כל טורניר יהיה צ'אנס עבורה כדי לחזור חזרה לפסגות שהיא כבשה בעבר (מקום 11 בעולם, למי שהספיק לשכוח), ובגיל 27 סביר להניח שכבר לא נשארו לה הרבה מדי.
יוליה גלושקו רשמה ב-2013 שורת הישגים מפוארת בגרנד סלאמים וכניסה לטופ 100. ב-2014 היא חזרה לסורה וצנחה חזרה עד למקום ה-155. השנה היא החליטה להתמקד בעיקר בשחזור היכולת וההישגים שלה מלפני שנתיים, בניסיון שלה להוכיח שהיא לא שכחה לשחק טניס טוב. "אני מאוכזבת מהשנה הקודמת", הודתה גלושקו, "אבל יש לי מוטיבציה להמשך. אני שווה טופ 100".
הזכייה שלה באליפות ישראל יכולה אמנם לתת לה דחיפה מורלית להמשך, ועם זאת אפילו לא רמז לקראת מה שמצפה לה במהלך השנה הקרובה, שתהיה אופרה אחרת ותפגיש אותה עם שמות קצת יותר מאיימים מעפרי לנקרי. גלושקו, שתשחק השנה ביותר טורנירים קטנים וזניחים מגדולים ונוצצים (לפחות לפי הצהרה שלה מהתקופה האחרונה), תשים לעצמה למטרה לחזור קודם כל לתמונת מאה הראשונות. הישארות ממושכת שם בתוספת לעקביות כבר תהיה משימת ההמשך שלה.
אפילו בדיוויס פישלנו
ההפסד הכאוב האחרון של נבחרת הדיוויס הישראלית במעמד הפלייאוף של המפעל– מרחק פסע מחזרה מדהימה לבית העליון – הייתה הגושפנקא לרצף הכישלונות של הטניס המקומי, ובמובן מסויים אף העמיק את תחושת החמיצות. הבשורה המבאסת באמת מהעובדה הזאת היא שב-2015 המנייה הבטוחה והרגועה שלנו בזוגות כבר לא תהיה הבאנקר שהייתה, עם הפרישה העצובה של אנדי רם והתפרקותו של הצמד/מותג/גם צמד וגם מותג אנדיוני. וכשזו הצרה האחרונה של הטניס שלנו, כנראה שהמצב באמת לא איי איי איי.
אם בשנים האחרונות הייתה נבחרת הדיוויס עוגן בטוח ויציב להישען עליו – מעין אי של שפיות בתוך ים דאגות – השנה אפילו זה לא קרה.
גם את מעט המזל שהנבחרת דלת האמצעים והשמות המפוצצים הייתה צריכה היא לא קיבלה, ועד שהוגרלה למפגש בית אטרקטיבי מול ארגנטינה (שעדיין חסרה את דל פוטרו הפצוע) היא נאלצה להעתיק אותו למגרש שכוח אל בפלורידה בעקבות אירועי "צוק איתן".
הופעת הפרידה של אנדיוני הייתה גם אקורד הסיום הצורם של הנבחרת כולה, שהפסידה, כזכור, מה שהשאיר אותנו עם קרבות ההיאבקות של הבתים האירופיים-אפריקניים בגביע הדיוויס. המנה הראשונה שלהם תזמן לנו משחק חוץ אפרפר משהו מול רומניה כבר במרץ הקרוב עם קאדר שיכלול את סלע, ויינטרוב המשתקם, בר בוצר הצעיר (אליו נגיע מיד) ויוני ארליך אחד בדד, שיצטוות לאחד השחקנים האחרים וירקום זוג טניס חדש בנוף הישראלי. או שמא אנדי רם יחזור משום מקום כדי להציל את המצב?
כדי להוכיח שוב שהשנה האחרונה לא הייתה מהמוצלחות של הטניס שלנו, נזכיר רק כי אירועי "צוק איתן" לא הותירו את אותותיהם רק על גורל מפגש הדיוויס בספטמבר האחרון. החשש מהשלכות האזעקות והטילים הביא את ראשי הטניס העולמי לבטל את טורניר האיי.טי.פי הראשון שהיה אמור להתקיים בארץ מזה שנים, ושאם אכן היה מתקיים היה מביא איתו לכאן שמות ענק כמו נובאק דג'וקוביץ' ואחרים. בסופו של דבר זה לא קרה, ובמקום קצת אבק כוכבים במרכז הטניס ברמת השרון נותרנו משועממים עם יציעים ריקים, ועם נובאק על המסך של יורוספורט.
ישי עוליאל יציל את המצב?
הזכייה באליפות האחרונה של עוליאל, ילד כל כך צעיר שלא הספיק ליהנות מהקוסקוס של אמא כמו שצריך ועוד צריך לטפח ולבנות את עצמו כדי להיכנס למגרש של הגדולים, יכולה לגרום לראשי הענף לשאוב בטעות – או שלא - קצת עידוד ואוויר פסגות. יש משהו מנחם בהיתלות בהישג שלו, שיכולה להיות גם סוג של תחלופה נוחה וקלה יותר עבור הקודקודים של מרכז הטניס לשקיעה מחודשת בים הפסימיות השחורה והדיבורים על ה"מדבר" ששחר פאר ודודי סלע משאירים אחריהם.
בפועל, לעומת זאת, אסור לה לגרום לנו (ובעיקר להם) להתבלבל באשר למצבו המדכא של הענף בהווה, משום שהוא עדיין מדכא. נראה כי "הבעיה" בזכייה של אוליעאל היא שהיא לא באמת מצליחה לחפות על הקריסה של הטניס המדשדש, שכבר שנים לא מצליח לספק אלטרנטיבות ראויות לשחקנים הותיקים או נותן לנו להאמין שההווה של אותם שחקנים ותיקים חזק מספיק. הירידות התכופות מדי בכושר של כולם לא משאיר מקום לספק: הטניס העולמי נוסק מעלה ומשתכלל ככל שחולפות השנים, אנחנו נשארים קצת תקועים מאחור. זה נכון גם באספקט ההישגים שכמעט אין, וגם ברמת ההד החלש שהטניס הישראלי יוצר כבר תקופה ארוכה מדי, פשוט כי אין על מה לדבר.
ועדיין, לא בטוח שצריך לשקוע במרה שחורה מוחלטת. במבט לא רחוק אל האופק של 2015 אפשר לגלות שלושה שמות חדשים ומעניינים שיתנו, אולי, זוית ישראלית מרעננת ואחרת להסתכל עליה. אחד מהם הוא עוליאל בעצמו, שעוד לפני שהגיע לגיל 15 כבר מאותת לדודי סלע שיש לו יורש פוטנציאלי והצטרף לרשימת אקסלוסיבית של זוכים ב"אורנג' בול" (מוניקה סלש נמצאת שם גם) ולרשימה קטנה אפילו יותר של כאלה שזוכים בדאבל היסטורי: גם באליפות העולם לגילאי 12 וגם לגילאי 14. מצד שני, יהיה זה מעט לא מפוכח לחכות לילד מרמלה בסיבוב כבר עכשיו, כשהוא רק בן 14 ובהתחשב בעובדה כי עד שייכנס למעגל תחרויות הבוגרים צפויות לנו עוד כמה שנים טובות.
אז מה הלאה?
קפיצה הלאה במעלה השנתונים תגלה לנו את בר בוצר, בן 21 ובמקום ה-867 בעולם, שרשם רק בספטמבר האחרון הופעת בכורה לא רעה בכלל במסגרת ההתמודדות "הביתית" בפלורידה של הנבחרת מול ארגנטינה. הוא אמנם הפסיד בלי יותר מדי פייט, אבל הראה שעם עוד קצת ליטוש – ובעיקר זמן – יכול להיות לו מה למכור, אולי כבר בקרוב.
בטניס הנשים התמונה מעט יותר מורכבת ובהתאם גם פחות אופטימית וברורה, והסיפור החם שם כבר לא קשור לגלושקו, פאר או טניסאית צעירה אחרת שעתידה לצמוח ולהחליף אותן – אלא דווקא לרכש חדש מאוקראינה. קוראים לה אולגה פרידמן והיא עולה חדשה יהודייה שכבר הספיקה לרשום הופעת בכורה מרעננת באליפות האחרונה ברעננה (שבה הפסידה לקרן שלמה). היא רק בת 16 אבל כבר מעוררת עניין רב בקרב חובבי הטניס, ועל הדרך גם ציפיות להגיע רחוק.
במצבו הנוכחי של הטניס ככה זה כנראה אמור לעבוד: לא מצליחים לגדל שחקניות תוצרת בית אז נאלצים "לייבא" שחקנית ממקום אחר, ועוד להכתיר אותה כ"שראפובה היהודייה" (גם אם זה בגלל המראה). אנחנו, בכל מקרה, נשארים צנועים ובמצב בו לא צומחות שחקניות עתיד חדשות בטווח הנראה לעין, כנראה שנסתפק גם בחצי מהיכולת של מריה המקורית. אופטימיות, בכל אופן, אף פעם לא הזיקה. אנחנו, במקביל, נמשיך לקוות ל-2015 משודרגת של הטניסאים שלנו – שיעשו הכל כדי להוכיח שלשחקני ההווה עוד יש מה למכור עד שפרידמן ועוליאל יגדלו.
לפנייה לכתב/ת 
