על קו התפר: אי שפיות על הסכין
היכן עובר הקו שמגדיר את השפיות מול האי שפיות, והאם אפשר לאפיין את האחת ללא השנייה? ניב קפלן מחפש את קו התפר שבין השתיים, בעזרת חמישה ספרים, שהשיגעון עומד במרכזם
מדי פעם יוצא ספר שמשחק עם הגבול הדק, בין שפיות לאי שפיות. לא מדובר בספרים העוסקים באי שפיות כנושא מרכזי (וכאלה ישנם רבים). מדובר בספרים שכתיבתם היא כלוליין על חבל דק, כשכל מעידה עלולה להביאו לצד זה או אחר, של מה שנתפס בעיני הקורא כשפיות או אי שפיות.
"לדרוך על הבלטה" מביא לקורא את חיי הקיבוץ של שלהי מלחמת יום הכיפורים ושנות ה-70', שלאחר העשור האחרון, עדיין תפס הקיבוץ מקום של כבוד בעיני אזרחי מדינת ישראל.
לא הרבה חוו או ידעו מה באמת התרחש בין קירות הקיבוץ, מקום שהיום נתפס כניסיון כושל לקיים חברה, כנגד דרך טבעו האנוכית של האדם. בדיעבד הסתבר שאכן טבעו האנוכי של האדם גבר על הניסיון הנאיבי להכלילו בחברה שוויונית. האדם הינו יצור אנוכי ואנטי שוויוני בעליל, כך שהניסוי הזה היה מועד לכישלון מראש, למרות ששירת כמה מטרות נעלות בהקמת המדינה כמו יישוב אזורים נידחים במאמץ קולקטיבי.
בתקופה המדוברת הבינו מעטים את האבסורד הנורא הזה שנקרא קיבוץ ומי שהבין השכיל לנצל את התמימות הזאת לטובתו האישית. הספר מביא את הקונפליקט המתמשך בין אותם "ציונים", שראו בקיבוץ אידיאל ודרך חיים ובין אותם "עסקנים", שניצלו את הרגע כדי לשפר את מצבם החברתי/ כלכלי על חשבון הציבור התמים.
מצבים אלו יצרו קונפליקטים בלתי אפשריים, כשאחת השיטות להצדיק אותם היה לקטלג אנשים מסוימים , "שהפריעו" להתנהלות הקיבוצית "הרצויה", כבלתי שפויים באי יכולתם "לתפקד" במערכת הקיבוצית. אנשים אלה, שדווקא היו השפויים מכולם, ברגע שקוטלגו כאי-שפויים על ידי "ברי סמכא", לא ניתן היה לשנות את התווית שהודבקה על מצחם ולנצח הסתובבו עם תווית האי שפיות וכבר לא יכלו להשפיע או להפריע להתנהלות "התקינה" של נווטי הקיבוץ.
ספרים נוספים שמתנודדים כלוליינים על החבל הדק שבין שפיות לאי שפיות הם:
"מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר
אולי הספר הקלאסי ביותר על אי-שפיות מול שפיות ואיך שני המצבים מבטלים זה את זה. הספר עוסק בחבורה דמיונית של טייסים במלחמת העולם השנייה על אי דמיוני ליד חופי איטליה שיוצאים למשימות הפצצה מסוכנות.
כל הדמויות ובראשן גיבור הספר, יוסריאן, עסוקות לאורך כל הדרך בדבר אחד עיקרי: איך להשתחרר מהנטל של התקיפות המסוכנות ולחזור הביתה בשלום. הבעיה העיקרית היא שכל פעם שהחבורה מגיעה למכסת התקיפות הנדרשת, מועלה המכסה ולא נותר להם אלא להתלבט בבעיה: איך הם משתחררים מזה.
הדרך הכמעט ודאית (למי שלא נפצע קשה או נהרג) היא להכריז על עצמך כעל משוגע ולקוות שהיותך מוגדר כמשוגע, יביא את השחרור הנכסף. הבעיה שכאשר אתה מכריז על עצמך כמשוגע זהו סימן שאתה שפוי מספיק כדי להכריז על עצמך ככזה ולכן אינך משוגע ואינך זכאי להשתחרר. לעומת זאת, אם אינך מכריז על עצמך כמשוגע, אתה אכן משוגע מספיק, כדי לצאת לתקיפות המסוכנות, אבל מכיוון שלא הכרזת על עצמך כמשוגע, אתה מחויב לצאת לתקיפה. וזהו המלכוד המפורסם.
"מה מעיק על פורטנוי", מאת פיליפ רות
אלכס פורטנוי הוא צעיר יהודי-אמריקאי ששנים ארוכות ניסה להיות ילד שהוריו יוכלו להיות גאים בו, להצטיין בלימודים ולהתקדם בחיים עד לתפקיד בכיר בעיריית ניו יורק. אבל פורטנוי הוא גם גבר אחוז חרדות ורדוף רגשות אשמה, כי הבעיה של פורטנוי היא אובססיה לסקס. בגיל 33, הוא משתרע על ספת הפסיכיאטר ומתוודה, בניסיון לגלות את שורש ה"מחלה".
מה מעיק על פורטנוי הוא בירור מצחיק, שערורייתי וחסר גבולות של נבכי הזהות היהודית אצל ילד שכביכול נראה ומתנהג כילדים "נורמאליים", אך בתוכו מסתתרת אובססיה, או אי-שפיות אם תרצו, לכל סוג של סקס באשר הוא, מאוננות בשירותי בתי הספר לפנטזיות על גלעין של תפוח.
באמצע שיעור היה מבקש לצאת, שועט במסדרון אל השירותים ומשפשף בעמידה מול המשתנה. "בסרט של שבת אחרי הצהריים הייתי נפרד מחברי כשהלכו אל מכונת הממתקים - ומוצא את עצמי במושב מרוחק ביציע, משפריץ את זרעי אל תוך עטיפה ריקה של חטיף שוקולד".
פעם, בטיול משפחתי, כשעקר גלעין של תפוח, נוכח בתדהמה ובעזרת האובססיה שלו כמו מה זה נראה, ורץ אל תוך היער כדי להתנפל על נקבו של הפרי. "הו תקע לי אותו, בחור גדול, זעק התפוח המגוּלען שזיינתי עד חורמה בפיקניק ההוא". "בחור גדול, בחור גדול, הו תן לי את כל מה שיש לך", הפציר בקבוק החלב הריק שהחבאתי בפח האחסון שבמרתף ושאותו הטרפתי אחרי הלימודים עם התורן שלי המרוח בווזלין".
"בוא, בחור גדול, בוא, צרחה חתיכת הכבד המשולהבת שקניתי באי-שפיותי באטליז יום אחד אחרי הצהריים, ותאמינו או לא, אנסתי מאחורי לוח מודעות בדרך לשיעור בר מצווה".
"העולם על פי גארפ", מאת ג'ון אירווינג
ג'ני פילדס, אימו של ט.ס. גארפ מחליטה להיות אחות ומטפלת בפצועי מלחמה אותם היא מתארת כקטגוריות. היא מחליטה להביא לעולם ילד ונכנסת להריון מפצוע מלחמה אנוש שגארפ מעולם לא פוגש.
גארפ עצמו לא ממש שולט בחייו וחי על סף האי שפיות. אימו מחליטה עבורו מה ילמד בבית ספר; אישתו שנבחרת עבורו ממשיכה לשכב עם אחרים (וגם הוא). הוא עצמו נהיה סופר וחי בינו לדמויות שונות ומשונות סביבו כמו חבורת האלן-ג'יימסיות שהן בנות שחתכו לעצמן את הלשון כאות הזדהות עם אחת, אלן ג'יימס, שנאנסה על ידי חבורה שכרתה את לשונה כדי שלא תוכל להלשין עליהם.
ג'ני פילדס נעשית מנהיגה פמיניסטית וגארפ מתעמת עם אבהות. בקטע מסוים שגארפ ואשתו ההריונית מתלבטים לגבי בית לקניה, מתרסק מטוס קל לתוך הבית וגארפ מחליט מידית לקנות את הבית כי מה הסיכוי שיכנס בבית הזה עוד פעם מטוס - זה הרציונל של ט.ס. גארפ.
הכל כאילו קורה לו והוא למעשה לא שולט בחייו. בשלב מסוים הוא נותן למו"ל שלו את כתב ידו השלישי והמו"ל נותן את כתב היד למנקה עליה הוא סומך, כדי לקבל חוות דעת אמיתית. זה ספר שנותן הרגשה שכל רגע יקרה משהו טרגי (שבאמת קורה), כשכל הדמויות כאילו מעופפות באוויר ומעולם לא היו מחוברות לקרקע.
זהו ספר על קיצוניות; קיצוניות מינית; אי-שפיות,טירוף וטרגדיה משולבים בתוך קומדיה וכפי שהמשפט האחרון (המפורסם) בספר אומר: "בעולם על פי גארפ, כולנו מקרים טרמינלים".
"בעל זבוב", מאת וויליאם גולדינג
ספר קלאסי שנכתב ב-1954 על כוחה ההרסני של נפש האדם ואיבוד השפיות. הסיפור, או האלגוריה הקלאסית של ויליאם גולדינג על קבוצה של תלמידי בית ספר אנגלים שנמצאים עלאי בודד בעקבות התרסקות מטוסם.
בתחילה מנסים הילדים לשתף פעולה, לאסוף מזון, לבנות מקלטים ולשמור על האש. ראלף, "הילד עם שיער בהיר, "ופיגי עוזרו של רלף השמנמן", מנסים להשליט סדר ולהאציל אחריות, אבל ישנם ילדים אחרים אשר מעדיפים לשחות, לשחק, או לצוד את אוכלוסיית חזירי בר של האי .
לאט-לאט מתחילים לא מעט מהילדים להתעלם מהכללים של ראלף ומנהיגותו מתערערת.המתנגד החריף ביותר של ראלף הוא ג'ק, המנהיג הג'ינג'י של ציידי החזירים, שמצליח לפתות רבים מהנערים להצטרף ללהקה שלו, שנהפכת ללהקה של פראים. המצב מידרדר ובין שתי הקבוצות מתנהלת מלחמה של ממש על שליטה באי.
הרומן המרתק של גולדינג בוחן את הגבול בין התבונה האנושית לאינסטינקט חייתי על המגרש האכזרי של תחרות בגיל ההתבגרות.
"הנזק שנעשה" מאת וורן פלוס
העם התאילנדי הוא עם סבלני ומאיר פנים, אלא אם אתה בלדר סמים. זהו ספרו האוטוביוגרפי של וורן פלוס המשתף באופן כנה ומצמרר את מעלליו כבלדר סמים אוסטרלי והמחיר ששילם כאשר נתפס ונכלא בבנגקוק. וורן פלוס לוקח את הקורא ביחד אתו אל מאחורי הסורגים של בתי הכלא התאילנדים ובראשם כלא "בנג קואנג" הידוע בכינויו "בנגקוק הילטון".
לאורך כל הספר נלחמים וורן פלוס ופול הייוורד, שותפו לדבר העבירה, על שמירת שפיותם לנוכח התנאים המחפירים והיחס התת אנושי שקיים בבתי הכלא. הם נתפסים במלונם בבוקר טיסתם עם מזוודה מלאה בהרואין שהתכוונו להעביר לסידני. מאותו רגע נשללות מהם כל זכויותיהם כבני אנוש והם נתונים לחסדיהם של סוהרים תאילנדים אכזריים ותנאי כלא מהמחפירים עלי אדמות.
הם פוגשים לראשונה בתנאים התת אנושיים של כלא תאילנדי. 30 אסירים בתא, ללא שירותים או מיטות, ישנים על מחצלות קש בלחות הנוראה ובצחנה של זיעה והפרשות גוף וכולם ללא יוצא מן הכלל מזריקים הרואין. שם הוא גם מתוודע לשיטות הענישה חסרות הרחמים של סוהרי הכלא.לאחר שהוא מעז לבקש מעורכת דינו כסף על מנת שינסה להימלט, היא מלשינה עליו (כדי להגן עליו לטענתה) והוא ושותפו מועברים לכלא מאובטח בשם "מאהא צ'אי" הידוע לשמצה, שרק אזכור שמו גורם לזרים סיוטים.
ב"מאהא צ'אי" ניתן למצוא "תאי חושך" שהם תאי ענישה במרתפים חשוכים בהם נמצאים האסירים כבולים בשרשראות ללא אור יום לתקופות של עד שלושה חודשים. סיפורי הזוועה ב"מאהא צ'אי" כוללים משחק אכזרי בו הסוהרים מכניסים אסיר לתוך כדור שהכינו מבמבוקים ונותנים לפיל לבעוט בו עד שלפיל נמאס והוא דורך על הכדור ועל האסיר שבתוכו.
כמו בסרטים, כבר בתחילת הדרך, נאלץ הייוורד, להילחם קרב אגרופים אימתני נגד אמריקני שחור שמאיים עליו בכדי לקבע את מעמדו בכלא. הייוורד, מתאגרף לשעבר ושחקן כדורגל אוסטרלי, מכניע את הכושי לעיני כל ושומר על כבודו בעיני שאר האסירים. גם בכלא זה הסוהרים נוהגים באכזריות יתר בייחוד באסירים התאילנדים.
בכלא זה ישנם נוסף על ג'וקים ענקיים, נמלים, יתושים, וכל סוגי החרקים, גם חולדות ענק שאינן מפחדות לתקוף אנשים. חברו לעבירה פול הייוורד, שהתכופף בתא בכדי לעשות את צרכיו, ננשך על ידי חולדה שזינקה מתוך חור הקליעה.
במקרה אחר, ראש הסוהרים האכזר "פריסיט", כעונש על שלא הסכימו להלשין על אחד מחבריהם, מכניס אותם לבריכת השופכין של הכלא למשך שבע שעות בו מקיא פלוס את נשמתו כמה וכמה פעמים. פלוס מוכנס ל"תא חושך" בחשד ששוב ינסה להימלט על סמך מכתב שקיבל מחבר בו הוא מזכיר את הסרט "אקספרס של חצות" וכל תחנוניו עולים בתוהו עד שלבסוף הוא מוצא משם לאחר עשרה ימים שלאחריהם הוא מנסה לשים קץ לחייו על ידי בליעת כמות מוגזמת של כדורי וואליום.
פלוס והייוורד מתחילים לצרוך הרואין בכדי לשרוד. הוא מתאר את ההשפעה של הסם כמו זו של התאהבות. לאחר שלוש
שנים נגזר דינם בבית משפט בבנגקוק. פלוס מקבל מאסר עולם וחברו פול הייוורד 30 שנה.
הם מועברים ל"בנגקוק הילטון" או כפי שהתאילנדים מכנים את הכלא האכזר ביותר עלי אדמות: "הנמר הגדול" שם נוהגים להפשיט עירום את האסיר ולשים אותו ברחבת הכלא על ברכיו מכוסה עיניים. שלושה סוהרים מסתובבים סביבו עם מקלות במבוק ומדי פעם בפעם מכים אותו שאינו מוכן כך שיותר מכל הציפייה למכות עם מקלות הבמבוק מטריפה את האסיר.
פול הייוורד מקבל חנינה מהמלך ומשתחרר מהכלא כשנה לפני וורן פלוס שגם הוא זוכה לחנינה לאחר 11 שנה בבתי הכלא סביב בנגקוק. הייוורד נפטר ממנת יתר של הרואין בסידני כמה שנים לאחר שהשתחרר ושרד את "הנמר הגדול".
"לדרוך על הבלטה", מאת ניב קפלן, ראה אור לאחרונה בהוצאת "קוראים".
לפנייה לכתב/ת 
