סוגרת מעגל: ליאור בת 21 - וכבר אמא ל-13 ילדים

יעקב קנדלקר הוא היום מנהל בית ספר, אבל כשהיה בן שבע בלבד יצא מבית הוריו ועבר לחיות במשפחתון עם עוד 11 ילדים וזוג מדריכים המשמשים כהורים. ליאור סוויסה עזבה את בית אמה בגיל 10 ונשלחה למשפחתון גם היא. שניהם בגרו, נישאו, הביאו ילדים לעולם ובחרו ביחד עם בני זוגם לחזור למשפחתון, הפעם כמדריכים -"הורים" לילדים כמותם. "אני הצלחתי להגיע בחיים לאן שהגעתי רק בזכות נתינה של אנשים" מסביר קנדלקר, "אני מרגיש שמחובתי להעביר את זה הלאה". "כל אחד מהילדים האלה מזכיר לי את עצמי ואת החוויות שאני חוויתי", מוסיפה סוויסה. "בשבילי זו סגירת מעגל".

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

סוויסה, בת 21 בלבד, נשואה לעמירם ואמא לגאיה בת העשרה חודשים, היא בת חמישית לאם חד הורית. בילדותה אחיה התאום של אמה היה דמות דומיננטית בחינוך ובגידול שלה, בעוד ארבע אחיותיה הגדולות התחנכו במסגרות מחוץ לבית. כשהייתה בת 10 נפטר הדוד, והאם התקשתה להעניק לה גבולות ברורים. "קינאתי באחיות שלי", היא מודה בגילוי לב. "אמא לא דאגה למשמעת. אם לא רציתי ללכת לבית ספר, אז היא אמרה לי 'בסדר, אל תלכי'".

לקראת כיתה ה' החליטה סוויסה מיוזמתה לבדוק אם יש פנימייה שמתאימה לקלוט אותה. היא הגיעה ללשכת הרווחה עם אמה, שם הוחלט לשלוח אותה למשפחתון של המכון להכשרת ילדי ישראל בקיבוץ אשדות יעקב.

-מה את זוכרת מהמפגש הראשון עם המשפחתון?

"אני זוכרת את אם הבית עופרה ואת בעלה ישראל שהיו מאד דומיננטיים. הם נתנו לנו ממש תחושה של משפחה ולא של פנימיה. היינו שש בנות ושישה בנים, ואני הייתי מהצעירים. עד היום אני בקשר עם כל הילדים שהיו איתי במשפחתון. היה לי טוב שם".

"אני? מדריכה? זה לא יקרה!"

המפעל להכשרת ילדי ישראל היא עמותה ארצית הפועלת לשיקום וטיפול בילדים בסיכון, הבאים מסביבה סוציו-אקונומית קשה. נכון להיום מתחנכים במסגרות החינוכיות של המפעל קרוב לאלף ילדים ובני נוער בסביבה משפחתית חליפית המבוססת על המודל החינוכי משפחתי לפיו 11-12 ילדים הגרים עם זוג "הורים" במסגרת בית ילדים או מעון משפחתי. בימים אלו מתגייסת רשת "סופר-פארם", זו השנה השלישית, למען העמותה ומוכרת פנקסי תזכורות מעוצבים עם מגנט תמורת 10 שקלים, כאשר כל הכנסות המכירה יועברו למפעל כתרומה.

סוויסה עם ילדי המשפחתון. "הייתי במקום שלהם לא מזמן"

בכיתה ז' עזבה סוויסה את המשפחתון והצטרפה לאחיותיה בפנימיית ניר העמק. גם לאחר שעברה מצאה את עצמה במשפחתון, הפעם כמתנדבת בוגרת. בפנימייה נהוג שכל ילד תורם את חלקו בעבודה במשק החקלאי של כפר הנוער. בגלל שסוויסה סבלה מאלרגיות, היא נשלחה לסייע במשפחתון שפעל בתוך מסגרת כפר הנוער. "מאוד אהבתי לבוא לשם", היא נזכרת. "הייתי אמורה להתנדב פעם בשבוע לעזור לילדים עם שיעורי הבית, אבל הגעתי לשם כמעט כל יום. מאוד נהניתי".

את התיכון סיימה סוויסה בפנימייה עם בגרות מלאה בסוציולוגיה וקרימינולוגיה.

-כילדה, תיארת לעצמך שיבוא יום ותדריכי במסגרת דומה לזו שגדלת בה?

"הייתי ילדה מרדנית ואמרתי לעצמי שאף אחד לא ישלוט עליי. הרבה פעמים אמרו לי שדווקא בגלל זה אהפוך להיות מדריכה. אני אמרתי 'חס וחלילה! זה לא יקרה!'. אז לא הבנתי מה המשמעות של להיות מדריכה. לפני שבועיים באה לבקר אותי מדריכה שלי לשעבר והיא אמרה שידעה שאלך בשביל הזה".

לדברי סוויסה, הבחירה במסלול חזרה למשפחתון באה דווקא מצד בעלה, אותו הכירה במהלך התיכון. "אחרי שהתחתנו הייתי בהריון בסיכון ועברנו לגור יחד אצל אמא שלי", היא מספרת. "זו הייתה תקופה של הרבה שיחות נפש, וסיפרתי לעמירם על המשפחתון. הוא נורא התלהב ואמר לי שהוא רוצה לעבוד במשפחתון, שזה חשוב לו".

"לא רציתי לספר שגם אני גדלתי במשפחתון"

סוויסה התקשרה בחששות כבדים ליוסי גושן, מנכ"ל המפעל להכשרת ילדי ישראל, שהכיר אותה עוד מילדותה. גושן שמח לשמוע על רצונה לנהל משפחתון ויומיים מאוחר יותר כבר הפנה אותה לפנימיית הדסים. במהלך הראיון והליך הקבלה לעבודה, סוויסה כמעט חטפה רגליים קרות, בגלל הפחד ממה שהשינוי עלול לגרום למשפחתה הצעירה, אבל בעלה היה נחוש ותמך בה בכל פעם שהחששות גברו.

סוויסה עם בעלה עמירם ובתם התינוקת. "שנינו מאוד אוהבים משפחתיות"

-איך את יכולה להסביר את הרצון העז של בעלך לבוא עם אשה צעירה ותינוקת ולנהל משפחתון של 12 ילדים?

"בעלי מאוד אוהב ילדים ויודע כמה אני אוהבת ילדים ומשפחתיות. ביום הראשון שהגענו לפה, אמרתי שאני מגיעה בלי תואר ובלי מושג בחינוך, רק עם נטו אהבה. זה בעצם כל מה שצריך. את השאר לומדים תוך כדי פעולה כי יש לנו הדרכה מצויינת יומיומית והרבה אנשי מקצוע להישען עליהם".

במשפחתון של ליאור ועמירם חיים 12 ילדים בכיתות ב' עד ט', וכמובן בתם התינוקת. לדבריה, העובדה שחלק מהילדים צעירים ממנה בשנים בודדות אינה מדאיגה אותה. "אני הייתי במקום שלהם לא מזמן" היא מסבירה. "אני מבינה בדיוק מה הם חווים. בהתחלה לא רציתי לספר להם שגם אני גדלתי במשפחתון, אבל מהר מאוד זה יצא החוצה ובזכות זה הם, וגם ילדים ממשפחתונים אחרים, מתייעצים איתי המון. במקרים של בעיות משמעת, כשבכל זאת אני לא יודעת מה לעשות, אני פשוט מרימה טלפון לעובדת הסוציאלית ומתייעצת איתה".

סוויסה מספרת בהתרגשות כי למרות שגדלה מחוץ לבית, הקשר שלה עם אמה היום הוא הדוק וקרוב מאי-פעם. "אמא שלי מאד תומכת בי ועוזרת לי עם הילדה כשאני בישיבות או עסוקה עם הילדים", היא מחייכת. "כשהייתי צעירה לא חשבתי שהיא בכלל יכולה להעריך אותי, אבל היום היא מספרת לכולם בגאווה כמה אני עובדת קשה ואיך בעלי ואני נותנים מעצמנו. זו באמת עבודה קשה, אבל זה עושה לי טוב. מבחינתי זו סגירת מעגל ואני נהנית לעבוד עם הילדים. לא בכל עבודה זוכים לקבל כל כך הרבה בחזרה כמו בעבודה שלי".

"עכשיו אני מאמין שאני יכול להצליח"

סיפורו של יעקב קנדלקר, בן 39 ואב לחמישה ילדים, הוא סיפור הצלחה אמיתי. היום קנדלקר הוא מנהל בית ספר יסודי באשקלון, ויכול להוות דוגמה של ממש עבור תלמידיו. הוא גדל בדימונה במשפחה במצב סוציו-אקונומי קשה, שהתמודדה עם בעיות רבות. כבר בכיתה א' הוא "לא מצא את עצמו" כדבריו, והוריו לא הצליחו להתמודד עמו. ברווחה הוחלט להוציאו מדימונה לבית הילד באשקלון.

"הגעתי לשם עם הרבה חששות ודאגות", הוא נזכר. "הייתה תחושה שעזבו אותי. בבית היה קונפליקט בין ההורים בשאלה אם להוציא אותי מהבית או לא. לדעה שלי לא היה משקל כי בסופו של דבר כולם רצו בטובתי. בהתחלה היה לי קשה להתרגל לחיות בין ילדים שהם לא אחים שלי, אבל לאט לאט האווירה השפיעה עליי והתחלתי להבין שיש סביבי הרבה אנשים שמאד אכפת להם ממני ורוצים לעזור לי. אמנם היתה לי כבר משפחה אחת, אבל מצאתי שם גם משפחה אחרת עם אמא ואבא לכל דבר. מהר מאוד התבגרתי, וקיבלתי המון מהמקום בו הייתי".

יעקב קנדלקר. "הילדים מסתכלים עליי ויודעים שגם הם יכולים להצליח"

הקסם של המשפחתון היה, לדבריו נעוץ בזוג המדריכים שניהלו את המקום ונתנו את הנשמה למען הילדים. "הם ידעו מה הקשיים של כל אחד מאתנו, אבל לרגע לא נתנו לנו תחושה שאנחנו שונים. הם תמכו בנו, ודחפו אותנו להצליח ולדעת שאנחנו מסוגלים. הם השאירו בנו חותם גדול".

לקנדלקר חשוב להוסיף כי ילדים הגדלים במשפחתון שומרים על קשר עם הוריהם הביולוגיים. "אחד הדברים החשובים במשפחתון היה לשמור על קשר גם עם ההורים הביולוגיים. לא ניתקו אותנו מהמקורות, והיו מקרים שהמפעל להכשרת ילדי ישראל מימן להורים נסיעות לבקר את הילדים במשפחתון".

במסגרת המשפחתון, למד קנדלקר כמו שאר ילדי אשקלון בבתי ספר רגילים בעיר, והשתלב בפעילות העירונית. כשעבר בגיל 14 לקיבוץ עלומים, המשיך לבקר במשפחתון באשקלון בכל הזדמנות.

לאחר בגרות במכינה קדם צבאית, הוא התגייס לשירות צבאי קרבי בגבעתי, ובהמשך עבר לחיל האוויר, אבל תמיד ידע בלבו כי יחזור להעניק מעצמו למסגרת שנתנה לו כל כך הרבה.

"כשהכרתי את אשתי, אמרתי לה מיד בהתחלה כי אחד היעדים שהצבתי לעצמי הוא לחזור לבית הילדים כהורה ולהדריך", משתף קנדלקר, "ובאמת לאחר שנישאנו ונולדה בתנו הבכורה חזרנו למשפחתון".

קנדלקר מספר כי בנעוריו פנה למנהל בית הילדים מישאל צפרי ושאל אותו מדוע הילדים לא יכולים להשאר במשפחתון עד כיתה י"ב. כשחזר כמה שנים מאוחר יותר לנהל משפחתון, שמח מאוד כשצפרי הפנה אותו לפתוח את בית הבוגרים הראשון. במשך חמש שנים ניהלו קנדלקר ואשתו בית משפחתון בית הבוגרים.

"הייתי בן 30, עם ילדה אחת, והפכתי הורה ל-12 ילדים בכיתות ז' עד י"ב", הוא נזכר. "נכון שגיל ההתבגרות הוא לא קל, ויש הרבה ניסיונות לשבור את המסגרת, אבל כשאתה בא עם נשמה יתירה ומתוך ענווה, הקושי הופך להיות קטן ולא משמעותי. ראיתי מה אני עצמי קיבלתי ומה יצא ממני בזכות נתינה של אנשים, ואני רוצה לתת את אותו הדבר לילדים. המקום הזה נותן להם הזדמנות, מטפח אותם חברתית ולימודית, תורם להם להתבגרות, לנטילת אחריות".

-אתה חושב שיש יתרון למדריך שהוא בוגר המשפחתון?

"יש לכך יתרון גדול. שום מכללה ואוניברסיטה לא יכולה ללמד את מה שניסיון החיים נותן. אתה מפתח אמפטיה ורגישות.

היה מקרה של ילד שהרגשתי שהוא ממש על הקצה, וזה החזיר אותי אחורה לשיחה שהייתה לי בזמנו עם מנהל בית הילדים. אמרו לי 'יעקב, אנחנו רוצים לעזור לך אבל אי אפשר כשאתה לא עוזר לעצמך'. השיחה הזו ניערה אותי חזק והשתמשתי בזה לאותו ילד. אמרתי לו 'תנצל את מה שנותנים לך כי נותנים לך הכל'.

"הילדים ידעו שאני בוגר של המקום וזה נתן להם אמון שגם הם יכולים להצליח. אחד הבוגרים פעם שאל אותי אם באמת זה היה המצב שלי פעם, הוא אמר לי 'אתה מכניס בי ספקות. עד היום חשבתי שאין לי סיכוי, ועכשיו אני מאמין שאולי גם אני יכול להצליח".