הדבר הכי גרוע שעשוי לקרות לגירושים שלכם
הגירושים שלכם עשויים להציל אתכם מעצמכם, והם יכולים גם להיות הדבר הכי טראומתי שקרה לכם
תהליך גירושין מתנהל, בדרך-כלל, בין בני זוג שבאים ממקומות שונים. בן הזוג שיוזם את הגירושין עבר, בינו לבין עצמו, לעתים עם תמיכה מקצועית, תהליך של בירור המקום בו הוא נמצא. הוא הבין שאינו מרוצה מהמערכת הזוגית, הוא התלבט ביחס למחירים הכרוכים בפירוק הנישואים, כולל ההשלכה על הילדים ועל הקשר שלו עימם, הוא כבר התחיל לדמיין ולתכנן את החיים ביום שאחרי.
בשלב הפרידה הוא מבין לקראת מה הוא הולך. אם הוא מצוי כבר בקשר רומנטי אחר, הוא גם נהנה ממערכת תמיכה רגשית, שנוטעת תחושת ביטחון, שבסופו של התהליך מחכה משהו טוב יותר. לעומת זאת, בן הזוג האחר, לעיתים, אינו מודע לכך, שחייו עומדים בפני שינוי מטלטל.
גם אם אינו שבע רצון מהנישואים, ייתכן ועדיין לא בירר עם עצמו האם המערכת הזוגית הקיימת מספקת אותו, ואם מתאים לו להישאר בה. ייתכן, שמסיבות שונות, אופציית הגירושין אינה קיימת בעיניו.
במצב הזה, קבלת ההודעה שנישואיו עומדים להתפרק מביאה לפגיעה משמעותית בדימוי העצמי. ברגע אחד הוא הופך מ"בן זוג" ל"בן זוג נעזב", אחד שלא רוצים בו, כזה שאיבד את הבכורה. זוהי חוויה של נטישה וחוויה של דחייה ואלו מכניסות את האדם למצב של התגוננות. איך יוכל לתת אמון במי שרוצה להיפרד ממנו שלא יפגע בו בתהליך הפרידה ולא ינסה למקסם את התועלות שלו?
כל אלה מחמירים עוד יותר במקרים בהם מתברר שבן הזוג מצוי כבר במערכת רומנטית אחרת. במקרה כזה משבר האמון חריף במיוחד ומעיב על כל האספקטים של תהליך הפרידה והשאלות המצריכות פתרון, כמו שאלות בדבר חלוקת רכוש, טיפול בילדים ותשלומי מזונות. כך, במקום הפגוע הזה, כשהוא מלווה בחוסר אמון בצד השני, מצפים מבן הזוג הנעזב לנהל משא ומתן על פירוק המערכת הזוגית, ולהיערך למעבר לשלב אחר בחייו.
הוא לא חשב על כך, לא התכונן, לא דמיין את היום שאחרי ויתכן שהוא מאד מבוהל, במיוחד כאשר מדובר באנשים שנמצאים בקשר הזוגי שנים רבות ואין להם כמעט ניסיון בחיים בוגרים ללא בן הזוג שכעת עוזב אותם.
כעומק הפגיעה של בן הזוג הנעזב, כך עומק התהום הפעורה בין בני הזוג, והסכנה שהפרידה תהפוך למאבק כוחות, מלווה ברצון לנקמה. כשיצר הנקמה משתלט על אחד הצדדים, הוא אינו מחפש פתרונות שיאפשרו לו לצאת לפרק הבא בחייו בצורה נאותה. הוא מחפש דרכים בהן יוכל לפגוע ולהכאיב במי שבגד באמונו, כלומר בבן הזוג שנתפס בעיניו כנוטש וכבוגד בערכים המשותפים.
במצב כזה, כל נקודה שעולה לדיון יכולה להפוך למוקש בלתי ניתן לפירוק, גם אם מדובר בזוטות. כך, למשל, אם הוא יודע שבן הזוג העוזב משתתף, למשל, בחזרת מקהלה בימי שלישי בערב, הוא יתעקש שדווקא בימי שלישי הילדים יהיו אתו, כדי להקשות עליו להשתתף בחזרת המקהלה.
אם קיימים בין בני הזוג פערים משמעותיים במעמד המקצועי וביכולת ההשתכרות, המחלוקות יעמיקו. הפחד של בן זוג שמצבו הכלכלי פחות טוב (ובאופן סטריאוטיפי, במקרים רבים מדובר באישה), שלא יוכל לקיים את עצמו לאחר הפרידה, מקשה עליו להיפרד. הפחד יגרום לו להעלות דרישות כספיות גבוהות על מנת להרגיש שסידר לעצמו כרית ביטחון כלכלית לימים שלאחר הפרידה. מנגד, בן הזוג האחר עלול לאבד את הסבלנות ואת הרצון לסיים את הפרידה בדרכי שלום. הוא מרגיש שנאחזים בו בכוח ומאטים את התהליך, לטעמו שלא לצורך.
לתוך הכאוס הזה נכנסת גם הסביבה. המשפחה והחברים של בני הזוג הופכים מעורבים רגשית בדרמת הפרידה. רבים מהם מביאים עצות המבוססות על ניסיון חייהם או על סיפורים ששמעו מחברים או קרובים. אם הם אינם אוהבים את בן הזוג האחר, הם גם עלולים לפרש את גישתו כנקמנית, לא מבוססת במציאות. כל אלה מעצימים את הרגשות השליליים בתהליך והופכים אותו לסכסוך עמוק. זו ההזדמנות של המחותנת לבוא חשבון עם החתן, או של הגיסה לבוא חשבון עם אשת אחיה על עלבונות קטנים שנצברו עם השנים.
כמות העצות הניתנת היא רבה, ולעתים הן סותרות זו את זו. חלק מהעצות מעצימות את תחושת חוסר האמון שקיימת בין בני הזוג, ושעלולה למקד את המחשבה בדרך של התגוננות. כל אלה זורעים בלבול שמקשה על בני הזוג לקבל החלטות שקולות. התגובה הראשונה עלולה להיות פנייה זריזה לבית המשפט, במיוחד לאור מה שמוכר בארץ כ"מרוץ הסמכויות" בין בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני.
כשאדם אינו נותן אמון בבן הזוג שלו וחושש מכניסתו למרוץ הסמכויות, הוא ימהר להגיש תביעה לערכאה שבה נדמה לו, שיש לו יתרון יחסי. פתיחת הליכים בבית משפט הינה סוג של עליית מדרגה והעצמה של הסכסוך, עד כדי מאבק גירושין מדמם וארוך.
אז מה עושים?
העצה הראשונה שלי, תמיד, היא לקחת אוויר, לנשום עמוק ולהירגע. ברוב המקרים לכל המחלוקות ניתן למצוא פתרון וגם את הרגשות הכי סוערים אפשר בדרך כלל להרגיע. לפרידה צריך להיכנס במשקפים צלולי זגוגית, ועם לב שיש בו חמלה על בן הזוג האחר ועל הילדים. לכן חשוב לתת לגל העכור לעבור ולהתמקד במטרה: להגיע לפרידה בשלום, ולהמשיך את החיים בצורה טובה, תוך שמירה על הילדים מחוץ למאבק. בשביל אלה צריך להתמקד בעיקר ולא בטפל.
כמו כן, יש לשים לב לעיקר, שהוא בניית הפלטפורמה של החיים שלאחר הפרידה. החיים של המשפחה עוברים ממצב של משפחה מתפקדת בבית אחד למשפחה שמתפקדת בשני בתים. לכן, השאלה שכל אחד מבני הזוג צריך לשאול את עצמו היא דו-ראשית: למה אני זקוק כדי לקיים את חיי וחיי ילדינו בביתי, ולמה זקוק בן הזוג כדי לקיים את חייו וחיי ילדינו בביתו. חשוב לזכור שנקמה בבן הזוג שביטויה הוא כלכלי, תגרום לכך שהבית שהוא יכין לילדים המשותפים יסבול מהמצב, והילדים הם שיסבלו מכך. זהו מחיר יקר מאד ומיותר לפרידה.
מעבר למשפחה המתפקדת בשני בתים דורש ניצול מיטבי של המשאבים העומדים לרשות המשפחה, כך שבכל אחד מהבתים החדשים תהיה פגיעה קטנה ככל האפשר באורח החיים הקודם. כדי לעשות זאת בני הזוג זקוקים לחמלה - הן על בן הזוג האחר והן על הילדים. זה הזמן לשחרר את הטינה שנוטרים על כל החלומות שלא התגשמו, על השאיפות הכלכליות שלא הושגו, על גובה המשכנתא, על בזבוז הכסף על הדברים הלא נכונים. זה הזמן להתמקד בתכנון מושכל של השימוש במשאבים הקיימים, בעתיד.
קל להגיד וקשה לבצע. חשוב לזכור, שבן זוג לשעבר שהוא שבע רצון מחייו, יהיה מסוגל לפרגן גם לאחר שייהנה מהחיים. הוא גם יהיה בעל משאבים רגשיים טובים יותר כהורה. לכן, המאמץ למצוא פתרון מאוזן לשני הצדדים אינו אלטרואיזם, אלא אינטרס פשוט של כל אחד מהצדדים. במקום שבו יש אינטרס משותף, אין מקום למאבקים בנוסח מלחמת רוז ברוז.
איך מתמודדים עם כל העצות של כל הקרובים והחברים? אומרים תודה, כי זה באמת נעים לדעת שאחרים דואגים, ובעיקר מתעלמים. אדם שנמצא בתהליך פרידה זקוק למישהו קרוב שישמע אותו, ויכיל אותו - את פחדיו, לבטיו, כאביו וכמיהותיו. הוא זקוק לעצה מקצועית שקולה שתכוון אותו לפתרון יעיל ומעשי.
כדאי גם להיעזר באיש מקצוע שיכול לתת תמיכה רגשית. משאר האנשים בסביבה טוב לקבל אהדה, אהבה, חברות ולעצור שם, לזכור שהם אינם בני סמכא מקצועיים, ושהם באים, כל אחד ממקומו שלו, עם המיסוכים הרגשיים שלהם. וברגעי הייאוש או הדכדוך, כדאי לזכור את דבריו של ד"ר סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".
הכותבת הינה מגשרת-עו"ד בתחום המשפחה, בעלת הכשרה בטיפול זוגי ומשפחתי, ועוסקת במשך שנים כעו"ד בתחום הגישור.
לפנייה לכתב/ת 
