אל תקראו לו יהודה לוי הערבי: מחמוד שלבי
מחמוד שלבי מגלם צעיר בדואי בסרט "שקופים", וגם שם הדמיון ליהודה לוי צץ כנושא לבדיחה. במציאות הוא לא רואה את עצמו כאיש חשוב מאוד. מביתו בעכו, הוא מביט בחיי הזוהר מרחוק. "תל אביב עיר קשוחה, אתה יכול לסמוך שם רק על עצמך וזה משנה אותך, הופך אותך למפלצת", הוא אומר בראיון
שלבי התחיל את דרכו בכלל כמוזיקאי, יותר נכון כראפר. בתחילת שנות האלפיים פרץ ביחד עם ההרכב MWR, מחלוצי הראפ הערבי המקומי, אשר התפרק לפני עשר שנים. הפעילות הזו הביאה לו נוכחות קולנועית ראשונה בסרטים הדוקומנטרים DAM של אליוט מנצ'ס (2007) ו"Slingshot Hip Hop" של ג'קי רים סלום (2008) על סצנת ההיפ-הופ הערבית בישראל. הכריזמה וגם המראה הכובש שלו סללו לו דרך גם אל הקולנוע העלילתי.
את הופעת הבכורה שלו כשחקן ערך ב-2009 בסרטה של קרן ידעיה "כלת הים" לצד דאנה איבגי. אחר כך לוהק לשלוש הפקות צרפתיות: "הגברים החופשיים" של איסמעיל פארוקי (2011) לצד השחקנים טאהר ראחים ומייקל לונסדייל, בו שיחק את סלים חללי, זמר יהודי אלג'יראי שחי בפריז בתקופת הכיבוש הנאצי; "בקבוק בים של עזה" של תיירי בנישתי (2011) לצד הזמרת ריף כהן; ו"הבן האחר" של לוריין לוי (2012). עכשיו הוא סוגר מעגל עם הופעה בסרטו הישראלי של סלמונה.
הגיחות לצרפת זימנו לו אתגר לא פשוט כשנאלץ ללמוד צרפתית במהרה, וזה אולי הכין אותו לאתגר הבא - סיגול הניב והמבטא הבדואי, השונה מהערבית המדוברת בעכו. "זה היה בשבילי כמו ללמוד סינית", הוא צוחק, "והייתי צריך ללמוד את זה בזמן קצר. אבל אני חושב שהצלחתי. ראיתי את זה במבט המרוצה של הקהל הבדואי שבא לראות את הסרט. ובעניין הזה בדרך כלל קשה לרצות אותם".
סרטו של סלמונה עוסק בשינויים העמוקים שעוברת אוכלוסיית הבדואים בנגב. אוכלוסיה שמצד אחד מנסה להשתלב בחברה הישראלית ופעמים רבות נתקלת בדחיה ובניכור, ומצד שני מנסה לשמור על אורח חייה המסורתי, כאשר חלק גדול ממנה נאלץ לעבור לעיירות שרק מנציחות את ההזנחה ."למרות שהכרתי בדואים, זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לבקר בכפרים שלהם בנגב, ואני פשוט מוריד בפני האנשים האלה את הכובע", אומר השחקן.
"זו היתה חוויה מטורפת להיות שם. התנאים שם כל כך קשוחים והאנשים האלה חיים ממעט מאוד כבר אלפי שנים. הם משרתים את המדינה ונאמנים לה, ואני לא יודע איך המדינה מתייחסת אליהם אבל זה נראה רע מאוד. אין להם אפילו כביש. הילדים חוצים היכן שהמכוניות עוברות, יוצאים מהכפר לכביש הראשי. החשמל הוא רק סולארי והם משתמשים במיכלי מים. לא קל בכלל".
העלילה עוקבת אחריו ואחרי בן דודו סלימן (אדם אל-הוזייל, נצר לאחת המשפחות הבדואיות הגדולות בנגב, בתפקידו הראשון בקולנוע), אשר גורר אותו להסתבכויות מפוקפקות עקב התמכרותו למשחקי מזל. השניים מנסים, כל אחד בדרכו, להגדיר את זהותם ועצמאותם בין הציפיות המשפחתיות והנסיבות הלא פשוטות שמסביבם. דמותו של ראיד אמביוולנטית. מצד אחד הוא מפנה עורף לשידוך ולעבודה שהוריו תיכננו עבורו, ומצד שני הוא רוצה להמשיך לרעות את העדר המשפחתי העומד למכירה ולפתוח מסעדה בדואית מסורתית.
"הוא רוצה לחזור למסורת, אבל בדרך שלו", מסביר שלבי. "הדור הזה שונה מהדור הקודם של הבדואים משנות השבעים והשמונים. הוא מתנתק, רוצה לעשות דברים אחרת. כבר אין כבוד מוחלט להורים כפי שהיה בעבר. הכל משתנה בגלל השפעות מבחוץ וניכרת יותר ההשפעה של החברה הישראלית בתוכה הם חיים".
ברקע ישנו גם סיפור האהבה המתרקם בין ראיד לבין נופר (בת חן סבג), חברתו של סלימן, בחורה מפולפלת אך מעט אבודה שמקווה שאחותה הקטנה תתגלה בתוכנית כשרונות מוזיקליים ותקבל סיכוי לחיים טובים יותר. למרות שזהו כבר הסרט השלישי בו דמותו מתאהבת בבחורה יהודיה, שלבי עצמו, אשר חי עם בת זוגו היהודיה, מגיב לשאלות על הנושא בחשדנות ובמיאוס לא מבוטל.
"מרגיז אותי שהופכים את זה לסרט על התאהבות בין ערבי ויהודיה. זה אלמנט אחד בסרט אבל לא מרכז העלילה ולא מה שמושון רצה להדגיש. עשו על זה כבר כל כך הרבה סרטים, כמה עוד אפשר לטחון את הנושא? הרצון לשאול אותי על החברה שלי הוא סתם היצמדות לפרט פרובוקטיבי כביכול. אפילו ההגדרה הזאת - ערביה, יהודיה - שנואה עליי. אני פשוט חי את החיים שלי מבלי להסתכל על הדברים האלה".
בכלל, נראה כי הטקסטים הלהוטים ומלאי הזעם מתקופת MWR התחלפו בגישה פייסנית ומרוככת יותר, וניכר בשלבי כי הוא עייף מההתמקדות בקונפליקט ובאופן כללי מדיעות קדומות שנובעות מחלוקה צרת אופקים של אנשים להגדרות ותוויות. "לפעמים אני מרגיש שלאנשים יש פשוט בעיה נפשית. מרוב נחיתות, הם פשוט לא יכולים להשתחרר מכל העניין הזה של לאום, דת, תמיד לשפוט אחרים. תמשיכו הלאה. אני בכלל לא נמצא ברמה הזאת, אני במקום אחר לגמרי".
הוא מקפיד להתנער מהעניין גם כאשר נשאל אם שם הסרט, "שקופים" עשוי לשקף גם את רגשותיהם של ערביי ישראל. "זה לא משנה - ערבי, בדואי, יהודי - אלה בני אדם, והסיטואציה שמושון מתאר היא מאוד אנושית. זו הרמה שבה צריך להסתכל על זה".
בדיחה שחוזרת בסרט נוגעת לדמיון של שלבי תכול העיניים ועז המבט לשחקן יהודה לוי. האם הוא עצמו מאמץ את ההשוואה הזוהרת הזאת? לא ממש. "אני צריך להתחשבן על זה עם מושון", הוא צוחק. אך בעוד לוי עושה חיל בימים אלה עם הסדרה הסמי-דוקומנטרית "איש חשוב מאוד", שלבי דווקא מקפיד להתרחק מאורח החיים הסלבריטאי המוצג בסדרה. הוא ממשיך לגור בעכו, עובד עם אביו בחנות תכשיטים ומופיע פה ושם עם הרכבים שונים כחלילן.
"טוב לי בעכו, יש כאן יותר רוגע, חיבור אל הטבע. גרתי שנתיים וחצי בתל אביב ונמאס לי מכל הזוועות שאנחנו יוצרים בחסות 'הציוויליזציה' האורבנית הזאת: הרכלנות, הריקנות, היחס של בני אדם אחד לשני.
תל אביב היא עיר קשוחה, אתה יכול לסמוך שם רק על עצמך וזה משנה אותך, הופך אותך למפלצת. להיות עם חברים ומשפחה, זה יותר חשוב לי מלחיות בתל אביב ולהיות מפורסם. חוויתי את זה, טעמתי קצת, והבנתי שזה לא אני ואלה לא החיים שאני רוצה לחיות. אין לי חלומות גדולים. אני עושה מה שכיף לי ומה שמתאים לאישיות שלי, ואוהב לחיות בצניעות ובאווירה של אנושיות וחמלה".
אחרי סדרה של סרטים "כבדים" שעוסקים בנושאים כמו הקונפליקט היהודי ערבי והשואה, לא בא לך לשחק במשהו קליל יותר? אולי איזו קומדיה או סדרת טלויזיה?
"אני לא רוצה לכפות על עצמי דברים בשביל כסף, ועדיין לא הגיע פרויקט כזה שהצלחתי להתחבר אליו. אבל אם יגיע, בהחלט אשמח לקחת בו חלק".
