זכיתם במשפט? עכשיו חכו לכסף
נתבע שסתם "לא מתחשק" לו לשלם בישראל יכול לגרור את התובע משך שנים בבית המשפט והסיכון המקסימלי שלו הוא תשלום החוב שמילא היה צריך לשלם בתוספת סכום שלא מכסה את העלות האמיתית של הכסף. הקשר בין ירידת מעמד הביניים בישראל לאי תפקודה של מערכת המשפט חלק חמישי
בשעה טובה ומוצלחת הגיע התובע אל סיומו של המשפט ובית המשפט נתן פסק דין לטובתו, והתביעה התקבלה במלואה. לכאורה, הסדר שב על כנו. למעשה - לא זה המצב.
טורים נוספים בסדרה של יוסף פריצקי:
מתכננים לתבוע? תתכוננו לאגרה מוגזמת
איך בתי המשפט שוחקים את מעמד הביניים?
מתברר שבמדינת ישראל משתלם, ואפילו משתלם מאוד, לא לכבד התחייבויות. כמו כן משתלם לעשות דין לעצמך ולא לחכות לרשויות הצדק שיעשו את מלאכתן.
ככלל, פוסק בית המשפט לצד הזוכה את החזר האגרה ששילם בצירוף ההוצאות שהוציא על שכר טרחת עורך דין. על פי רוב, בית המשפט מעריך את ההוצאות שהוציא הצד הזוכה. ואולם גם כאשר הוא פוסק לצד הזוכה את הוצאות המשפט אין הוא מביא בחשבון דבר אחד: מחיר הכסף שהפסיד ומחיר הזמן שביזבז.
לכאורה, בית המשפט פסק לצד הזוכה את הכסף שהגיע לו "בצירוף הפרשי ריבית והצמדה". אבל כאן בדיוק טמון העוקץ: ברוב המקרים מדובר על כסף שהיה צריך להגיע לידי התובע ולא הגיע במועדו - מבלי להביא בחשבון את הזמן שחלף.
נניח לדוגמה, שאדם חייב למשנהו מיליון שקל, אך הנתבע מסרב לשלם. התובע הגיש לבית המשפט תביעה ובתום שנתיים זוכה בדין. במהלך השנתיים שעברו התובע נאלץ ללוות את הכסף שהנתבע היה חייב לו. בצר לו פונה התובע לבנק ומבקש הלוואה - כמה הוא שילם עבורה?
לפי נתוני בנק ישראל, העלות הממוצעת האפקטיבית על הלוואות בבנקים בין השנים 2011-2013 הייתה כ-10% לשנה - כשהריבית מצטרפת לקרן מדי רבעון. לפי נתונים אלה, התובע שנאלץ היה ללוות מיליון שקל שהנתבע סירב לשלם לו - החזיר לבנק, בתום השנתיים, בערך 1.2 מיליון שקל.
מנגד, בית המשפט שפסק לו, את מלוא תביעתו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה - וזיכה אותו בסכום של כ-1.1 מיליון שקל בלבד. יוצא איפוא שהתובע שזכה במלוא תביעתו יצא מופסד בכספו בשיעור של כמעט 10% מסכום תביעתו המקורי.
הוסיפו לכך את בזבוז הזמן שנאלץ התובע להוציא בבתי המשפט, בפגישות עם עורך דין, בהבאת עדים ובהכנת מסמכים - ומיד תבינו שהגשת תביעות בבתי המשפט היא עסק לא כדאי, בלשון המעטה. את התעלול הזה מבינים לא מעט אנשים בישראל שמעדיפים לא לשלם או, לחלופין לחייב שלא כדין את הצד שכנגד בתשלום שלא מגיע להם. עכשיו כל שנותר להם הוא לצפות שהצד השני יתבע אותם בבית המשפט - ברוב המקרים, התובע יוצא וידיו על ראשו.
מה הסיבה לכך? לטעמי, העדרם של פיצויים עונשיים בישראל מעודד מוסר תשלומים ירוד וחישוב כלכלי קר לפיו עדיף לשלם באיחור ובאמצעות המערכת המשפטית מאשר בזמן. יש מדינות - אחת מהן היא ארה"ב - שבהן אם הנתבע הפסיד במשפט פוסקים לו את הערך הריאלי של התביעה וגם פיצויים עונשיים. פסיקה כזו גורמת לנתבע להרהר פעמיים ושלוש לפני שהוא נוקט בשיטה של אי-תשלום, מאחר שהוא חשוף לסיכון של תשלום פיצויים עונשיים.
בישראל, לעומת זאת, נתבע שסתם "לא מתחשק" לו לשלם יכול לגרור את התובע משך שנים וחודשים בבית המשפט והסיכון המקסימלי שהוא צפוי לו הוא תשלום מה שהיה חייב בו ממילא בתוספת סכום מסוים שאינו מכסה את העלות האמיתית של הכסף.
והזמן? בהנחה זהירה מבזבז תובע בהליך משפטי ממוצע בין שמונה לעשרה ימי עבודה. את ערכו של יום העבודה המבוזבז הזה - אין הוא מקבל בכלל.
כל הכתוב כאן מתייחס כמובן למצב שבו בסיום המשפט משלם הנתבע לתובע את שהוא חויב בו. עם זאת, במרבית המקרים על התובע האומלל לפנות ללשכת ההוצאה לפועל.
הכותב הוא שר לשעבר מטעם "שינוי"
סדרת המאמרים נכתבה בעקבות עבודות סמינריונית שהוגשו לפרופ' איתי סנד, ראש החוג למדיניות ציבורית באונ' תל אביב. שותפיו למחקר הם מיכל קרמר ועו"ד יוני רגב
לפנייה לכתב/ת 
