משהו מצחיק אותך? הומור על הסכין
כמה כיף לקרוא ספר ולהתגלגל מצחוק, הרי אלו הרגעים שאנחנו זוכרים הכי טוב. יונתן שגיב ממליץ על חמישה ספרים שתמיד חוזרים לקרוא בהם משום שהם מעלים חיוך גדול על הפנים
תחושת כיף ופתיחות ומחשבתית היו שני הדברים שהנחו אותי בזמן הכתיבה של "אין סודות בחברה", הרומן הבלשי הראשון שלי שיצא לחנויות בימים אלו. מה הקשר בין שני דברים אלו? עבורי התשובה טמונה בשאלה: מהו הקומי? זאת אינה שאלה פשוטה.
מה הקו שמקשר בין צחוק שפורץ מלראות מישהו נתקע בעמוד כי עיניו לטושות בקאנדי קראש לבין גיחוך שעולה מקריאת שורה אירונית אחת, מושחזת ומושלמת עליה עבד שמואל יוסף עגנון במשך עשור? האמת שאין לי מושג. שנים ברחתי מכל מאמר שביקש לנתח את ה"קומי". טקסטים על הומור תמיד נראו לי מאולצים.
בצחוק יש משהו מיידי, פיזי, מדבק, וכל ניתוח של הומור היה נדמה לי שכלתני ויבשושי. עם השנים, הבנתי שההתנגדות שלי מבוססת על הגדרה צרה של הקומי, שכן ההומור שלנו פועל ומופעל בדרכים רבות ומנוגדות. בספונטניות ובתיכנון מחושב, בגסות ובעידון, באנקה של הפתעה ובדמעות של צער. הקומי מאפשר לנו לצחוק על האחר, לצחוק על העולם, ואולי חשוב מכל, לצחוק על עצמנו. הוא מאפשר לנו לראות את המשעשע, המקסים והמגוחך בכל אדם, חברה, תרבות ואידיאולוגיה.
מלבד כיף, דבר חשוב ממעלה ראשונה בחיים האלו, הקומימעניק לנו את היכולת לחוות את העולם ואת עצמנו באופן פתוח, יחסי וביקורתי.
לכן, אם חקירת הרצח ב"אין סודות בחברה" שמנוהלת בידי עודד חפר, הרכלן הבלתי נלאה וחסר הטאקט שמבזבזאת זמנו בניחושים לא מבוססים וברדיפה אחר גברים במקום אחר רמזים, תשעשע את הקוראים, תרגש אותם ואף תגרום להם לחוות את העולם מזווית קצת אחרת, אז יצאתי עם כל תאוותי בידי. ואם הצלחתי להוציא ולו קול צחוק אחד מהקוראים, זה הרבה בזכות הספרים שמופיעים מטה ברשימה (ועוד רבים וטובים אחרים)
"משפחתי וחיות אחרות", מאת ג'רלד דארל
בילדותי קראתי כל ספר של דארל שפורסם בעברית. את "קרובתי רוזי" על בריטי מהוגן שיורש במפתיע פילה אלכוהליסטית בשם רוזי, ואת "עטלפים זהובים ויונים ורודות" על ביקורו של דארל עצמו כזואולוג באי מאוריציוס קראתי פעמים רבות.
אבל זו היתה כריכתה של "משפחתי וחיות אחרות" שהפכה בתוך שנה אחת לבלויה וכעורה מרוב קריאה וכתמי רוטב בולונז. כתיבתו הקלילה של דארל על ילדותו בקורפו השמשית, על משפחתו הבריטית המטורללת ועל שלל בעלי החיים שאותם אסף הצחיקו אותי כל פעם מחדש ולימדו אותי לאהוב את כל מה שמשונה ונפלא בבני אדם וחיות יחדיו.
"עונת הזיווגים", מאת פי. ג'. וודהאוס
פי. גי' וודהאוס היה גילוי מאוחר שלי. זאת ייאמר לבושתי, שכן הפרס היחידי שמוענק לרומן קומי בבריטניה בכל שנה נקרא על שם הסופר הפופולרי.
סדרת ספריו המשעשעת של וודהאוס על הרפתקאותיהם של בן האצולה חסר התושיה, ברטי ווסטר, ומשרתו החד והציניקן ג'יבס היא "דאונטון אבי" - גרסת הסטלנים - שנונה ונעה בקלילות חסרת מאמץ בין המופרז למאופק, כתיבתו של וודהאוס נטעה את ספריו הישר בלב הקוראים והמבקרים החל מתחילת המאה העשרים.
כמעט חמישים שנה לאחר פטירתו, וודהאוס הוא עדיין אחד המורים הכי טובים לגינונים חברתיים מופרכים, מנהגים אנושיים מגוחכים ולרזי מורכבותה ואטימותה של התקשורת האנושית.
"סוסתי", מאת מנדלי מוכר ספרים
לבחור אלו מספריו או סיפוריו של מנדלי אני יותר אוהב זה רגע של משפט שלמה. האם לכתוב על "מסעות בנימין השלישי" שמספר על מסעם הכושל של בנימין וסנדריל האישה שמקדים בהיפוכיו המגדריים את "חמים וטעים" בשמונים שנה? או אולי דווקא לכתוב על "שם ויפת בעגלה" שמתאר את מערכת יחסיהם האנטגוניסטית של יהודי וגוי שמוצאים עצמם מדוכאים תחת אותו מגף קפיטליסטי?
ולמה בסוף בחרתי ב"סוסתי"? מכיוון שבאמצעות הומור סוריאליסטי שמתאר מפגש בין ישראל המשכיל הצעיר לסוסה מסכנה, שבה נתגלגלה נפשו היהודית של בן מלך, מנדלי יצר רומן מופתי שמפרק כל מה שידענו על זהות דתית, לאומית, מעמדית ומגדרית. לא לחינם נודע שלום יעקב אברמוביץ' (שכתב תחת השם מנדלי מוכר ספרים) בתור האבא של הספרות העברית החדשה. כתיבתו של מנדלי היא זו שהפכה את העברית הספרותית המתחדשת במזרח אירופה לעסיסית, בשרנית ומדוברת, לקומית במובן הקליל והעמוק של המילה.
"טביה החולב", מאת שלום עליכם
כל פעם שאני חושב על טביה החולב אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, ופה טמון סוד כוחה של יצירת המופת של שלום עליכם. גם הדמות הידועה השנייה אותה ברא, הלא היא מנחם מנדל, הסוחר היהודי שמנסה ונכשל בכל מיזם פיננסי תמיד מעלה חיוך על פניי.
אבל זהו טביה שמנסה להשיא את בנותיו הסוררות, לחיות בשלום עם אשתו ולהתפרנס בכבוד (או שלא בכבוד) בעולם רצוף משברים שקרוע בין מודרניות למסורת, שמבטא את כל מה שזמני, ועל כן כה יפהפה ואיום בעולמנו. וזה הוא שלום עליכם (שלום רבינוביץ' בשמו האמיתי) שביצירה מגלגלת מצחוק ומהפכת קרביים עיצב את אחת מפסגות הכתיבה היהודית לדורותיה, ואת אותו הומור קודר וייחודי שדן מירון כה היטיב לנסח, כצחוק באפילה.
"אחוזת דג'אני", מאת אלון חילו
אם להשתמש במילה שהפכה אהובה עליי עוד יותר מאז התמכרותי לעונת המקצוענים במאסטר-שף הבריטי - וואוו. ספרו השני של חילו שמתאר את מפגשם הטרגי של צלאח דג'אני, הילד הערבי שמתגורר באחוזה ביפו וחיים מרגליות קלווריסקי, בן העלייה הראשונה שזומם
לקנותה הוא יצירה מצחיקה, לירית, מכאיבה ומטלטלת.
הניצול המיומן של חילו את שתי נקודות המבט השונות, הכתיבה הוורסטילית בגוף ראשון של שתי הפרספקטיבות והחלוקה והחיבור מלאי המתחים בין הדובר היהודי לדובר הערבי מאירים מחדש הן את הנרטיב הציוני והן את המעשה הספרותי עצמו על כל סתירותיהם, מורכבויותיהם ובעיותיהם. ועם כל הנושאים ההיסטורים והפוליטים הסבוכים שכתיבתו של חילו מציפה, בכל פעם שאני חושב על פרצוף תוחעס, אני שוב מתחיל לצחוק.
ספרו של יונתן שגיב, "אין סודות בחברה", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר"
לפנייה לכתב/ת 
