גשושית בכותרת ראשית. 2014, ריגשת אותנו
בין ים הסיפורים המדכאים על פיגועי טרור, עריפות ראשים, אסונות טבע ודאעש, מצאנו סיפורים שמאוד ריגשו אותנו השנה - מחידוש היחסים בין ארה"ב לקובה ועד החיבוק החם של האוסטרלים את אחיהם המוסלמים
שנת 2014 הייתה רצופה בפיגועי טרור ברחבי העולם, בעריפות ראשים, אסונות תעופה, אסונות טבע, סכסוכים בין מדינות, התפרצות האבולה הקטלנית, עליית דאעש, כישלון נוסף של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, ושוב דאעש. אך בין ים האירועים הקשים, העצובים והמדכאים, מצאנו כמה סיפורים שריגשו אותנו במיוחד והותירו טעם טוב מהשנה שעברה ותקווה לטוב משנת 2015 המתקרבת.
השמד ומשול. 2014, הסיפורים שהכעיסו אותנו
אל תתביישו בחיג'אב, ניסע אתכן
ב-15 בדצמבר הייתה נתונה אוסטרליה למתקפת טרור איסלאמי שגבתה את חייהם של שני בני אדם. פעיל ג'יהאד החזיק בבית קפה בסידני בעשרות בני ערובה, בהם אנשי צוות ולקוחות. אך מחוץ לכיכר מרטין, שם אירעה הדרמה, התחוללה באינטרנט יוזמה אנושית אנטי-גזענית תחת הכותרת, ההאשטאג הטוויטרי, #illridewithyou (אני אסע איתך).
הכול החל כשרייצ'ל ג'ייקובס חלקה בפייסבוק את שעברה ברכבת באותו יום ארור. היא ישבה לצד אישה מוסלמית עטויה בחיג'אב, שבשקט ובלי למשוך תשומת לב, החלה להסיר אותו כדי לא להסב את עיני הנוסעים לסממניה המוסלמיים ביום מתוח שכזה. כשהגיעו לתחנת הרכבת, רצה אחריה ג'ייקובס וביקשה מהאישה: "חבשי אותו שוב, אני אלך אתך". "היא החלה לבכות וחיבקה אותי במשך דקה ארוכה", כתבה ג'ייקובס, "ואז המשיכה ללכת לבדה".
לא חסינה מטרור: היום ששינה את אוסטרליה
בעקבות הפוסט של ג'ייקובס האוסטרלית החל ההאשטאג #illridewithyou להפוך לטרנדי בטוויטר, ועשרות אלפי אוסטרלים הבטיחו לאחיהם המוסלמים ברחבי המדינה שייסעו עמם ברכבת/באוטובוס ובכל אמצעי תחבורה ציבורית.
"אני גרה באזור שבו חיים מוסלמים רבים. אני נוסעת רק למשך תחנה אחת, אבל אני מבטיחה #illridewithyou", כתבה משתמשת בשם אליס. "הלכתי ברחוב האלדון הערב. יותר מדי סיפורים על נשים שחוות הטרדות ברכבת. לא נגיב לפשע עם בריונות. #illridewithyou", כתב טוני בורק, צייצן אחר.
כל שנייה הצטרפו עוד 20 ציוצים. כל דקה יותר מ-200. האוסטרלים הוכיחו שגם ביום עצוב, קשה ומותח צריך להמשיך להיות אנושי ולקבל את המוסלמים בקהילתם כשווים. הכול כדי שלא יתביישו בדתם ביום שבו אדם סורר אחד המשתייך אליה, פועל נגד האנושות כביכול בשמה.
(ליטל גנה)
מדברים על מטוס מסביב לשולחן
עד ה-8 במרס לא היה ספק שהסיפור המרגש של השנה שייך לחוסה סלבדור אלברנגה, שהגיע לחוף מבטחים אחרי ששרד 13 חודשים באוקיינוס השקט. מאותו יום ובמשך שבועות ארוכים הסעירה את העולם פרשה חריגה בנוף. ולא סתם פרשה - תעלומה. בשמיים.
בעידן ממוחשב גדוש בלוויינים, תחזיות ומומחים, עקבנו בציפייה אחרי דבר שלא ניתן להסביר: איך לא מוצאים את טיסה MH370? חידת התעופה הפכה במהרה לאינטראקטיבית, כשחברות לוויין הציעו לנו לעזור בחיפושים. באינטרנט וברחוב צפו ספקולציות, שחלקן שאבו השראה מסדרות כמו "אבודים" ומסרטים כמו "להתחיל מחדש".
במקום שיחה עייפה על כוכבים פוליטיים של שבוע ומפלגות מרכז של חודש הפך "המטוס המלזי" לשיחת המונית, המשרד, הפאב וארוחת החג. הפרשנים הפוליטיים המדושנים נדחקו מתוכניות האקטואליה לטובת מומחי תעופה נלהבים וצמאים להכרה, גם אם כריזמטיים הרבה פחות. ל"מטוס המלזי" היה את כל מה שצריך: שבירת שגרה מרעננת בבליל של דיפלומטיה, צנטריפוגות איראניות, מלחמות סונים-שיעים ורעידות אדמה באינדונזיה. ה"מטוס" הפך לסמל של עניין באירוע מתגלגל ולא צפוי והעיסוק בו, אם תרצו, היה גם סוג של מחאה לסדר היום המדיני והפוליטי בארץ בעולם.
היעלמות, יירוט והיעלמות: 2014 של מלזיה
כמובן שלפני הכול, "המטוס המלזי" הוא טרגדיה נוראה של קורבנות שרק אחרי זמן רב נקבע שהתרסקו. הלב יצא למשפחות שעברו ייסורים וחודשים של חוסר ודאות. עם זאת, הטרגדיה נדחקה הצידה לטובת העיסוק הבלשי האובססיבי. האם המצב היה זהה אם היה מדובר ב"מטוס הבריטי" או ב"מטוס הגרמני"? כנראה שלא.
באוקיינוס ההודי עדיין מחפשים את שרידי מטוס "מלזיה איירליינס", אבל איש כבר לא מסתכל ואנחנו המשכנו הלאה. רגע לפני 2015, כשחשבנו שניתקע לנצח עם דאעש, התבשרנו על היעלמות נוספת של מטוס מתוצרת מלזיה. האם סרט ההמשך השתווה למקור? התשובה ניתנה אתמול (יום ג') עם מציאת מטוס "אייר אסיה" במצולות ים ג'אווה על 162 נוסעיו ואנשי צוותו.
(יואב תירוש)
סליחה נשים, סליחה
אפשר לומר לא מעט דברים על שלטונו של נשיא מצרים הטרי יחסית, עבד אל-פתאח א-סיסי, שנכון לעכשיו לא מאפשר יותר מדי ביקורת חריפה על שלטונו וגם לא מתייחס בסובלנות לאחר ולשונה (הומוסקסואלים למשל). אבל רגע מרגש וייחודי שתועד מיד לאחר בחירתו בישר אולי על השינוי שמתחולל באוויר.
"באתי לומר לך ולכל אישה מצרייה שאני מתנצל. אני מתנצל בפני כל אישה מצרייה", אמר הראיס הטרי וזר פרחים בידיו לאישה שהותקפה מינית על ידי שבעה גברים בכיכר תחריר בקהיר בחגיגות לציון השבעתו.
הטרדות והתקפות מיניות נחשבות למכת מדינה במצרים - מאז הדחתו של חוסני מובארק מהשלטון ב-2011 ותחילת מחאות הענק בכיכרות החלה תופעה מדאיגה של אלימות מינית נגד נשים מצריות וזרות - במהלך הפגנות. על פי הפרסומים במצרים, כמעט כל אישה במדינה טוענת שבמהלך חייה הייתה נתונה להטרדה או לתקיפה מינית.
לא שומר על לשונו: "השר להטרדה מינית" במצרים
לפחות בחודשים הראשונים לשלטונו נראה שא-סיסי מנסה למצוא דרך לטפל בסוגיה זו ברצינות, הן באמצעות חוקים מרתיעים שקבעו לראשונה עונש מאסר וקנסות בגין אלימות מינית, והן באמצעות הקמת משטרת נשים שתפקידה לנסות ולצמצם את ההטרדות המיניות במהלך אירועים ציבוריים.
האם זה מספיק? כנראה שלא, אולם הביקור החריג בבית החולים של א-סיסי, שאם היה רוצה היה יכול לשלוח מישהו אחר לבית החולים או להוציא הודעת גינוי לקונית, מעיד שעדיין יש תקווה לנשות מצרים ושאפילו ראשי המדינה ש"טובעים" בבעיות כמעט בכל תחום אפשרי מתחילים להבין שצריך לשים סוף לתופעה.
(רועי קייס)
פאם פאטאל
יום שישי בצהריים, 24 באוקטובר, היה אולי הרגע המרגש ביותר בארצות הברית בשנת 2014. במשך שבועות איימה מגפת האבולה להתפשט על פני כדור הארץ, כך לפחות הייתה התחושה, והעולם נכנס לפניקה.
תומס דנקן מליבריה, האדם הראשון שאובחן כנשא אבולה בתוך ארה"ב, מת בבית חולים בדאלאס ב-8 באוקטובר. שתי אחיות שטיפלו בו בבית החולים נדבקו בנגיף. במקביל, כמה רופאים חלו במחלה במהלך התנדבותם מעוררת ההתפעלות באפריקה והוטסו לטיפול בארה"ב. הידיעות הרעות הגיעו בצרורות, ומדי בוקר קמה ארה"ב לעוד בשורה קשה.
הרפובליקנים בקונגרס דרשו לאסור כניסה של תיירים משלוש המדינות המערב אפריקניות שבהן פרצה מגפת האבולה - ליבריה, סיירה ליאון וגינאה. הפוליטיקאים האמריקנים חששו שהווירוס עובר באוויר. כמה מושלי מדינות נקטו צעדי זהירות. אבל הנשיא ברק אובמה דחה בתוקף את הדרישה לסגור את ארה"ב בפני תיירים משלוש המדינות, בנימוק שצוותי רפואה אמריקנים לא ייצאו להתנדב אם לא יינתן להם לחזור ושממילא אי אפשר לנעול את שערי ארה"ב בצורה הרמטית.
אובמה סמך על המומחים שטענו שלא נשקפת סכנה לאוכלוסייה הכללית, אלא רק לרופאים האמיצים שיוצאים לאפריקה לטפל בחולים. אבל העובדה שצוותי רפואה נדבקו בווירוס הילכה אימים על הציבור.
איש השנה של 'טיים' 2014: הלוחמים באבולה
לכן, ההתרגשות הייתה גדולה כאמור כיום שישי, 24 באוקטובר. האחות נינה פאם בת ה-26 יצאה ממרכז המחקר הרפואי NIH, המכון הלאומי לרפואה בפרבר של וושינגטון, שמונה ימים לאחר שהובאה לשם במצב קשה. "אני מרגישה ברת מזל שאני עומדת כאן היום", אמרה פאם, "אני מאמינה בכוח של תפילה כי אני יודעת שהרבה מאוד אנשים ברחבי העולם התפללו למעני".
מהבית הלבן צלצלו והזמינו את פאם מיד. אף שהייתה עדין חלשה היא לא החמיצה את ההזדמנות לבוא לחדר הסגלגל ולקבל חיבוק מהנשיא אובמה. החיבוק צולם והעביר מסר לציבור האמריקני: אם הנשיא אינו חושש להידבק באבולה אז גם הציבור לא צריך לחשוש ויכול להישאר רגוע.
(יצחק בן-חורין, וושינגטון)
כשגשושית מגיעה לכותרת הראשית
פיגועים, נתניהו, דאעש, לבני, איראן, ליברמן. הכותרות הראשיות באתרים ובעיתונים הן לרוב שילוב בין החיים הקשים בשכונה הזו, החשש מכך שהחיים יהפכו לקשים עוד יותר והבלחות לחיים הקשים בגלובוס כולו.
בין הטרור, מעשי האונס, הניסיון הפלסטיני להקים מדינה ושביתות הפתע יש לעתים קצת חדשות טובות. מזג אוויר גשום (כל עוד אין הצפות), זכיות בנובל (כל עוד הישראלים נשארו בארץ) וגיבורים שהצילו חיים (כל עוד הם נשארו בחיים) - כל אלה מאפשרים לנו לנשום מעט אוויר, עד לכותרת הרעה הבאה.
אבל בשנה שבה הטרור חזר, עריפות הראשים הגיעו לשיא והבחירות שוב הוקדמו, לא הייתה כנראה דרך למצוא על כדור הארץ משהו מרגש באמת, משהו שמעלה חיוך ומבטיח עתיד טוב יותר. בשביל זה היה צורך להביט הרבה יותר למעלה, אל החלל החיצון, אל השביט צ'וריומוב גרסימנקו P67.
פרויקט "רוזטה" יצא לדרך לפני 25 שנה, השיגור אירע לפני עשור, ואני הצטרפתי למעקב בתחילת השנה, כשהגשושית האירופית התעוררה מתרדמת ממושכת, משינה עמוקה של יותר משלוש שנים. כמה חודשים אחר כך עשתה החללית היסטוריה ראשונה כשהגיעה קרוב לשביט, אבל המתח האמיתי החל עם שיגור הנחתת "פילאה".
שעות של שידורים ישירים שבהם רואים כמעט כלום ושומעים פרשנות ממדען מקועקע עם מכנסיים קצרים שלבש חולצה עם נשים בעירום וגרם לסערה, שעות של המתנה לאות שאיש לא יודע איך הוא נראה, שעות של ציפייה להכרזה - אנחנו על השביט. כשזה קרה, אף אחד כבר לא היה יכול לעצור את ההתרגשות. לא המדענית שרקדה באקסטזה, גם לא אנשי התקשורת הציניים. כשגשושית מגיעה לכותרת הראשית יש עתיד לאנושות, יש סיבה להתרגש.
(סער הס)
יד לשלום לאמיגוס מהוואנה
בספורט ובפוליטיקה אני בוחר בדרך כלל באנדרדוג - בגלל הרומנטיקה והתקווה לחזות בניצחון דוד על גוליית. כך היה לי במקרה של העימות בין ארה"ב לקובה. רבים הספרים, המאמרים והמרצים באוניברסיטאות מערביות שהציבו את קובה בצד הרע של המלחמה הקרה ואת ארה"ב בטוב. אבל איכשהו, תמיד גיליתי חיבה לאמיגוס מהוואנה.
במובנים רבים, קובה באמת הייתה "רעה". המהפכה הקובנית שהפילה את הרודן פולחנסיו בטיסטה וחרטה על דגלה את הסוציאליזם והשוויון העלתה לשלטון הנהגה שהפרה זכויות אדם, שללה חירויות, דיכאה מתנגדי משטר ושלחה רבים לכלא.
אלא שהשוואה בין קובה למדינות כמו לוב של מועמר קדאפי או צפון קוריאה של קים ג'ונג און חוטאת לאמת. קובה אמנם אינה כליל הדמוקרטיה, אך גם אינה דיקטטורה, והאחים פידל וראול קסטרו אינם דיקטטורים. בכל זאת, שניהם הפכו את מערכות החינוך והבריאות של ארצם לטובות ביותר באמריקה הלטינית, ובשנים האחרונות שחררו את הרסן ויצאו ברפורמות חשובות.
הינקים חוזרים. מורשת אובמה תבוא מקובה
באשר לארה"ב, לא תמיד היא הייתה "הקאובוי הטוב" בסיפור לאור העובדה שתמכה ברודן בטיסטה, שניסתה להפיל את המשטר הקובני ב-1961 ("הפלישה למפרץ החזירים") ושהטילה אמברגו על הוואנה כדי לכופף את הנהגתה, אך בפועל פגעה בעיקר בעם הקובני.
ואז הגיע אובמה. שנתיים לסוף כהונתו התחיל הנשיא לעבוד על מורשתו, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להודיע על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם קובה - 53 שנה אחרי הטלת האמברגו עליה. "בידוד קובה במשך עשרות שנים על ידי ארה"ב נכשל", אמר אובמה. ואוי, כמה שהוא צדק וריגש אותי באותו הזמן. האנדרדוג הלטיני עם הסלסה, הסיגרים, הבייסבול והאחים קסטרו כאן כדי להישאר, ודווקא עכשיו קיים סיכוי גדול יותר לקדם דמוקרטיה בקובה באופן שלא עשו אלף סנקציות.
(רועי סמיוני)
לפנייה לכתב/ת 
