"הוא יכול יותר"; 5 משפטים שאסור לומר לילדים באסיפת הורים

אסיפות ההורים וימי ההערכה כבר כאן, והם מהווים הזדמנות מצויינת לשיחה עם המורים ולקבלת משוב על התנהגות הילד הפטישכם ועל ציוניו. הם גם הזדמנות להבין עד כמה הילד משתלב בכיתה ואפילו האם טוב לו או פחות.

האמירות בימי ההורים הללו אמורות לקדם את הילד ולאפשר לו להתחזק ולשפר את מה שצריך, ובמקביל להבין מה החוזקות שלו. בפועל ילדים רבים יוצאים עצובים כשלצידם הורים כועסים, על הילדים כמובן.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

לא תמיד הכוונה רעה. הרצון של המורים, שמתמודדים עם כיתות גדולות, עומס מבחנים וצורך תמידי לתת ציון והערכה יוצרים מצב מעוות בו התלמיד הוא בעיקר ציון. בכל זאת, מה אפשר לומר על ילד אחד בכיתה של 38 תלמידים ב-10 דקות ברוטו, וגם זה בלחץ, אם לא איזה ציון הוא שווה? בעיקר משפטים קצרים, שלפעמים עושים נזק לטווח ארוך.

אז הנה לפניכם חמישה משפטים, מהרע לטוב ביותר, שמסרסים, מתסכלים ולא עוזרים לאף אחד להשתפר:

1. "הוא פשוט עצלן"

חברי לקויי הלמידה נשבעים שזה המשפט שהיה פותח כל אספת הורים שלהם: הסבר ארוך של המורה על כמה הילד עצלן והסכמה נבוכה של ההורה.

עברו שנים, שרי חינוך התחלפו, אבל חברי לקויי הלמידה הגיעו לבית הספר, הפעם כהורים, ונדהמו שהמשפט הזה קיים עדיין.

המשפט "הוא פשוט עצלן", כשהוא מופנה לילד שיושב ממול, הוא בעיטה ישירה לבטן. לפעמים יושב מול המורה תלמיד שהוא הכל רק לא עצלן. אחד כזה שמנסה בכוח להכין שיעורי בית, שמתאמץ ללמוד למבחן ולא מוותר לעצמו לרגע. אבל התוצאות לא מראות את זה. הוא לא מצליח. מערכת חינוך עמוסה ושחוקה מתקשה לבדד כל תלמיד ולהבין למה קשה לו ולמה הוא לא מצליח, וכך ה"לא מצליחים" נכנסים תחת הקטגוריה של עצלנים.

אם אתם הורים תעשו טובה לילד שלכם ואל תרשו לאף אחד לכנות אותו עצלן. אל תרשו למישהו בכלל לתייג אותו - גם אם באמת הוא החליט לא להשקיע.

2. "הוא יכול יותר"

משפט שכמעט כל הורה שומע, גם כאשר הילד חוזר עם ציונים טובים. אכן, הוא יכול יותר. למעשה כולנו יכולים יותר - גם המורה ואפילו המנהלת יכולות הרבה יותר. ועדיין, כמו שאנחנו מבינים שהמורה מתנהלת בכיתה גדולה עם אילוצים ונוטים לסלוח לה, כדאי גם לסלוח לתלמידים. הם יכולים יותר, אבל לפעמים דברים אחרים מעניינים אותם. הם משתתפים בחוגים, הולכים לחברים. אולי הוא יכול יותר בתחום הלימודי, אבל לפני שאומרים משפט כזה כדאי לראות מה הוא עוד עושה בחייו מלאי הפעילות ולחזק את הדברים האחרים. אולי הוא יכול יותר בלימודים, אבל כספורטאי הוא מצטיין, וזה לא פחות חשוב. אולי אפילו יותר.

3. "יש לו פוטנציאל לא מנוצל"

המשפט החבר של "הוא יכול יותר", שמצליח לרכז בכמה מילים את האכזבה הגדולה של המורה מהתלמיד. מסתבר שזה אחד המשפטים החביבים על המורים והוא חוצה ערים, סוגי בתי ספר וכמובן שנים. פוטנציאל הוא היכולת של הילד להגיע להישגים, מה שטבוע בו וגלום בו אבל ממש לא בא לידי ביטוי. לפעמים זה תלמיד שמתבטא מצוין בעל פה אבל לא מצליח להתבטא במבחן באותה הצורה, לפעמים זה תלמיד שמובן לכל שהוא חכם אבל הציונים שלו לא מראים את זה.

במקום לעצור לרגע ולברר עם הילד האם הוא מרוצה מהישגיו ולהבין האם משהו מפריע לו למימוש הפוטנציאל, יש כאן אמירה מתסכלת. אף ילד לא אוהב להרגיש שהוא מאכזב, שהוא יכול יותר ולא מצליח במקום שחושבים שהוא יכול. התחושה שהוא מאכזב יכולה ללוות אותו שנים אחר כך ולגרום לו לוותר על התנסויות.

יש לו פוטנציאל? אם מערכת החינוך לא תרמוס את הפוטנציאל הוא גם יממש אותו בהמשך, אז נסו כמורים לא להשתמש במשפט הזה וחשבו שבכל משפט שלכם יש פוטנציאל אדיר להרוס או לרומם.

4. "הוא בסדר"

לכאורה אמירה מצויינת: הוא בסדר, אין למערכת טענות אליו, שימשיך ככה. הוא אולי לא התלמיד הכי טוב, אבל הוא גם לא מפריע למערכת לתפקד, להגיש דוחות ולהראות שיש תלמידים לומדים.

אבל המשפט "הוא בסדר" הוא משפט מאוד לא בסדר. בסדר זה בינוני, אבל לכל אחד יש דברים שהוא טוב בהם ואפילו מצויין. אולי בחשבון הוא בסדר אבל הוא נגן מוכשר או יצירתי בצורה קיצונית? אולי הוא בסדר בהיסטוריה ובתנ"ך אבל יכול להיות ספורטאי טוב? אל תגידו בסדר אלא תמיד מצאו משהו שהילד עצמו טוב בו. בסדר הוא ניסיון רע לומר "אני לא מכיר כמורה שום דבר בילד שלכם, אני לא ממש רואה אותו". בעיני זה משפט עצוב.

5. "הוא הכי טוב שיש"

איזה כיף, הוא הכי טוב שיש. הוא תלמיד מצטיין ומוצלח ולמעשה אפשר ללכת הביתה מלאי נחת מהילד שגידלנו. אבל הוא יישאר עם תחושה שעכשיו יש רק אפשרות לרדת. אל תגידו הכי טוב שיש, אלא עברו על הציונים, דברו על החוזקות ותפסיקו עם ההשוואות לשאר הכיתה.

מה זה משנה אם הוא הכי טוב או רק השני הכי טוב? הרעיון הוא להפסיק להשוות או לנסות לדרג. זה קשה, כי המערכת רק נותנת ציונים ומדרגת, אבל ממורים אנחנו מצפים להסביר ממה הם מרוצים מהתלמיד שעומד מולם, ובמה הם שמחים או מאמינים בו.

וגם חשוב להבין, האם הוא הכי טוב וגם הכי טוב לו? או שהוא פשוט התלמיד עם הציונים הכי טובים בלי יותר מדי חברים? היכולת לראות את הילד רק מהאספקט של ציונים הוא בעייתי גם אם מדובר בילד שהוא תלמיד מצטיין, אבל את זה הבנתם כבר, לא?

אז מה אני מצפה מהמורים?

בחלום הלא ממומש מערכת היחסים בין הורים לתלמידים היא יותר מהודעות בקבוצת הווטסאפ הכיתתית או בתוכנת ציונים זו או אחרת.

היכולת להתגייס ביחד ולעזור לילד שיושב עכשיו ממול היא קריטית ויכולה לעזור לו לצמוח למבוגר המאמין בעצמו, או להרוס ולרמוס. אסיפת ההורים היא נקודת שכזו, שיכולה לגיס את התלמיד לכיוון של הצלחה.

נכון שיש לכם כמורים עוד 38 תלמידים ולא כולם פשוטים, אבל נסו לראות את הילד שעומד מולכם ולא את התלמיד עם הציונים. יש לו חיוך מיוחד, חולשות וחזקות, אבל בעיקר דימוי עצמי שאפשר להרוס בקלות.

הקדישו שתי דקות להבין איך הוא, הילד שיושב מולכם, מרוצה מההישגים שלו ואיך הוא מרוצה מהמעמד החברתי שלו. תשאלו אותו אם הוא אוהב להגיע לבית הספר, ואם לא כדאי להבין למה. אל תתנו לאף אחד לצאת מהכיתה שלכם בלי להאמין שיש לו יכולת אחת מיוחדת והוא הכי מיוחד שיש.

הכותבת היא מומחית להורות ואמא לארבעה