מפחדים להישאר לבד עם עצמכם? אתם בבעיה

כולנו מפחדים להיות לבד, ומנסים לברוח מזה. גם אני. גם לי זה קורה לפעמים. כשאנחנו נמצאים לבד בבית, כמה זמן יעבור עד שניכנס לפייסבוק? כשאנחנו נוסעים לבד במכונית, מתי נתקשר לחבר או לחברה? וכשאנחנו בוהים בלילה בטלוויזיה, האם זה לא מפני שאנחנו חוששים להיכנס למיטה ולחשוב על עצמנו, על החיים שלנו, לפני שאנחנו נרדמים?

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

כך תפסיקו לכעוס ולפגוע באחרים - ובעצמכם 

זה תלוי רק בכם: 3 צעדים בדרך אל האושר 

כשהחברה הכי טובה מחבלת לנו בחיים - מה עושים? 

לו המחשבות היו חיוביות, לא היינו בורחים מהן. אבל אנחנו מפחדים, או מסתתרים מפני אותן מחשבות שליליות, אותם חששות מוכרים, אותה ביקורת שמכאיבה לנו. מדוע המחשבות שלנו, כשאנחנו לבד עם עצמנו, דווקא שליליות?

זה מה שאנחנו מכירים מהבית. זה מה שאנחנו זוכרים מהעבר שלנו. מהשיחות עם ההורים, בני המשפחה, החברים. אלה שביקרו אותנו ושפטו אותנו, זלזלו בנו ופגעו בנו. ביקורת עקבית, מתמשכת, עם טענות שחוזרות על עצמן, חודרת אט-אט לתוך הנשמה.

וכשהיא חודרת לשם, קשה מאד להוציא אותה. היא מצלקת את נפשנו. היא פוגעת בלבנו. היא ממררת את חיינו. הביקורת עוטפת אותנו, חונקת אותנו, ואנחנו כל הזמן עסוקים בה. זו הגישה שלנו לחיים, לעצמנו ולאחרים.

ילד שביקרו אותו במשך שנים הופך למבוגר ביקורתי. הביקורת הקשה ביותר, הארסית ביותר, לא מופנית החוצה אלא פנימה, כלפי עצמו. והתוצאה היא שלא נוח לו עם עצמו, שהקרבה לעצמו הופכת לבלתי נסבלת. לכן, ילד שמבקרים אותו יעשה הכל במשך כל חייו כדי לברוח משם, להימלט מעצמו. רק לא להיות לבד.

לקוחה שלי, בשיחה הראשונה בינינו, קראה לעצמה "קלאבסה" (ובעברית: "ראש כרוב"). הזדעזעתי. זה בדיוק הכינוי המעליב, המקטין, המבזה, שאבי ז"ל כינה אותי כשהייתי ילד והתאכזב ממה שעשיתי. ביקשתי ממנה להפסיק. אם היא מכנה את עצמה בכינויים מעליבים, חלק בתוכה מאמין לזה, חושב שהיא באמת כזאת. ואין שום סיבה שבעולם שתפגע בעצמה, שתגרום סבל לעצמה. היא סבלה מספיק.

הסבל, פנים רבות לו. יש בינינו גברים שנמצאים במערכות יחסים מתסכלות ומפחדים לעזוב, ויש בינינו נשים שבוחרות בגברים פוגעניים ולא נפרדות מהם. ויש את מי שבוחרים לרצות את האחרים, לוותר על עצמם בשביל האחרים, רק לא להיות לבד.

כל מי שעסוק בריצוי האחרים בורח מעצמו. הוא כבר לא יודע מי הוא באמת. כששואלים אותו מה הוא רוצה, הוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא מבולבל. קשה לו להחליט. הוא איבד את הביטחון בעצמו.

מי קבע שלהיות לבד עם עצמנו זה רע? אולי זה דווקא משחרר אותנו, מאפשר לנו להיות חופשיים, לעשות כל מה שאנחנו רוצים, לבחור עם מי להיות ומתי להיות וכמה להיות. הרי אנחנו לבד בכל מקרה, במחשבות שלנו, בחלומות שלנו, גם בהחלטות שלנו, אנחנו לבד. יש דברים שאנחנו לא מספרים לאיש, יש מעשים שאנחנו מתביישים בהם, יש חטאים שרק אנחנו יודעים עליהם. רק אנחנו שם. לא אף אחד אחר.

להיות לבד לא אמור לגרום לנו סבל. הסבל נגרם בעקבות ההנחה שלהיות לבד זה רע. אם נשנה את הגישה שלנו, אם ניתן לעצמנו הזדמנות לחשוב אחרת, יכול להיות שלא נרגיש כל כך רע כשאנחנו לבד ולא נשקיע כל כך הרבה אנרגיה בבריחה מעצמנו ובריצוי אחרים.

בעצם, אנחנו לא מפחדים להיות לבד, אנחנו מפחדים להיות בודדים. אבל אנחנו בודדים רק כשאנחנו מבקרים את עצמנו ומתרחקים מעצמנו.

אז אולי, לשם שינוי, בואו ניהנה מעצמנו, מהזמן שלנו עם עצמנו. בואו נפנק את עצמנו, נקשיב לעצמנו, נבדוק מה אנחנו באמת רוצים לעשות ומי אנחנו באמת רוצים להיות.

הלילה הוא ליל הסילבסטר. זוגות רבים יתנשקו בדיוק בחצות. יכול להיות שאתם עדיין לבד, בלי בן או בת זוג, אבל זה לא סוף העולם. אם יש לכם את עצמכם, חיבוק לעצמכם ואהבה לעצמכם, אתם אף פעם לא לבד.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת