"תעתועי נפש": פוביות יש, פחד אין
קייט בקינסייל, ג'ים סטרג'ס, בן קינגסלי ודיוויד ת'וליוס מככבים במה שאמור להיות מותחן אימה גותי המתרחש בבית חולים לחולי נפש. אבל "תעתועי נפש", המבוסס על סיפור קצר של אדגר אלן פו, לא נוגע ובטח שלא מפחיד
פסיכיאטר צעיר מגיע לבית חולים לחולי נפש רגע לפני סוף המאה ה-19. הוא חדור מוטיבציה, מוקסם מאחת השוהות במקום, ומנסה להשתלב עם הצוות תחת ידו המכוונת והקפדנית של מנהל המקום. כל זה מתרחש בזמן שמתחת לפני השטח רוחשים יחסי כוחות מטרידים במיוחד בין המטפלים למטופלים, עד כדי סכנה ממשית.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
זה הרעיון הכללי של "תעתועי נפש", בבימויו של בראד אנדרסון ("הקריאה"). את התסריט כתב ג'ו גנגמי והוא מבוסס בחופשיות רבה על סיפור קצרצר של אדגר אלן פו. הסיפור זמין לקריאה ברשת, ולמעט הרעיון הכללי, נלקחו ממנו כמה סטריאוטיפים של דמויות משוגעות, שלא עושות עם הסרט חסד.
הסרט מתהדר בצוות שחקנים מרשים: בן קינגסלי כמנהל בית המשוגעים, מייקל קיין, דיוויד ת'יוליס כאב הבית הביזארי, קייט בקינסייל כאלייזה, אישה שרק נגינת מוזיקה מרגיעה את התקפי ההיסטריה האלימים שלה, וג'ים סטרג'ס בתור אדוארד, הרופא הצעיר שתקוע במרכז הבלגן. האווירה, כיאה לתקופה ולמיקום, גותית וקודרת. אבל אלו העלילה ועיצוב הדמויות שהופכים את "תעתועי נפש" לחוויה רחוקה ממסעירה.
שמו המקורי של הסרט היה "Eliza Graves" כשמה של הדמות שמגלמת בקינסייל, מה שמעיד על החשיבות שמיוחסת לה לאורך העלילה. אבל המיקוד בעניין הרומנטי התמוה בין החולה לרופא מעיב על נושאים הרבה יותר מעניינים שהסרט נוגע בהם אבל לא נכנס לעומקם. הוא מעלה שאלות בנוגע ליחס אליו זוכים המטופלים, והאם הטיפול שקיבלו לא לוקה בחסר, ואף בחוסר הומניות וגובל בהתעללות.
העובדה שמדובר בחולי נפש לא מספיקה כדי להצדיק את כל מעשיהם. חבל למשל שלא ניתנה לדמות המרתקת של קינגסלי יותר משקל ופרטים. נבכי נפשו של מנהל המקום שהוא מגלם סבוכים בעצמם, ויש ניצנים של יחסים מעניינים בינו לבין אדוארד, החדש וחסר הביטחון בתחילה. אבל ההסברים ניתנים לנו בחטף, ברגעים מועטים, ולא מספקים.
במקביל הפוטנציאל המפחיד של הסרט גם הוא לא ממומש. למרות שאדוארד אמור להיות בסכנת חיים, כל הזמן, הבלגן שבו הסרט שרוי מפזר את המתח לכל הרוחות. הוא מלא בדיאלוגים קצרים מדי שמלווים בפלאשבקים פשטניים על האופן שבו המקום פועל, והמיקוד ניתן ליותר מדי דמויות "טובות" מול "רעות" ולכן גם די משמימות, במקום לספר לנו עוד קצת על אלו שנמצאות איפשהו באמצע.
התוצאה לכן, היא חוויית צפייה טרחנית, שאמורה להיות ביקורתית או לפחות להעלות שאלות על שפיות ואי שפיות, אבל ממסמסת את הביקורת שבה במו ידיה, ומאכזבת מאוד.
