דרור משעני: "בלש ישראלי גאון? זה לא אמין"

הסופר דרור משעני פגש את הבלש המפורסם כשהיה בן 9 לערך. "באופן מפתיע ולא ממש מובן, רוב קוראי שרלוק הולמס בעברית מגיעים אליו בגיל צעיר, משום שבארץ הוא יצא בעיקר במהדורות לילדים ובני נוער. בחו"ל, רוב הילדים היו צריכים לשלוף את הספר הזה מספריית ההורים שלהם, אצלנו הילדים היו קהל היעד".

"שרלוק הולמס" - בלש על זמני

הספר הראשון של משעני בסדרה היה "כלבם של בני בסקרוויל" המפחיד והוא מודה שהוא היה כנראה צעיר מדי בשביל התוכן הזה. יחד עם זאת, הוא מודה שנשבה בקסמיה של הדמות, וגם בפחד ממנו וזו היתה ההתחלה של הקשר ביניהם.

הולמס, פרי יצירתו של סר ארת'ור קונן דויל, הופיע לראשונה בשנת 1887 בסיפור הרפתקאות שנקרא "חקירה בשני". מאוחר יותר פורסמו 56 סיפורים באופן קבוע, בין השנים 1891-1893 בכתב העת "הסטרנד" שפורסם באנגליה. בהמשך אוגדו הסיפורים לספרים. למרות היותו הבלש המפורסם ביותר, רבים התוודעו אליו לאו דווקא דרך הספרים אלא באמצעות סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ואף פרודיות שונות שצחקו על דמותו.

161 שנים עברו ונדמה ששרלוק הולמס לא יורד מהכותרות. איך זה שדווקא הוא, שלא היה הבלש הראשון שהכיר קהל הקוראים, מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, נאמר לעומת הרקול פוארו שגם לו יש מעריצים רבים?

"ההשוואה לפוארו היא מעניינת משום שהוא בלש מבוגר מאד, הקריירה הספרותית שלו מתחילה כשהוא בפנסיה, שוטר בגמלאות. שרלוק הוא יותר כמו כוכב רוק, צעיר לנצח ויש לו גינונים של כוכב רוק, הוא מן סוג של סטאר שמתאים, למעשה לכל תקופה וכמובן גם לתקופתנו, הוא מנגן, יש לו בעיות סמים ומשהו בברק שלו, ביהירות שלו (אגב גם לפוארו יש את זה אבל אצלו זה קצת טרחני) ובשיגעון ובבדידות ובמלכנוליה הוא על זמני".

"אם חושבים על כוכבי המוזיקה הגדולים על כוכבי הקולנוע הגדולים - חלק גדול מהתכונות שלהם קיימות גם אצל הולמס, ויכול מאד להיות שזו הסיבה שהוא מצליח לחזור כל כמה שנים בגרסאות חדשות שמצליחות לסחוף את הקהל. שרלוק הבריטי, למשל, מתואר כסוג של גאון, מין גאון מדעי – משהו שמאד מתאים לתקופה שלנו. אין לי ספק שאם הולמס היה חי כיום, הוא היה סוג של איש היי-טק".

"אולי זו המורכבות של הדמות שהופכת אותה למעניינת, גם היום, בניגוד לשאר הבלשים. יש בהולמס משהו רומנטי ובמקביל הוא גם איש בודד מאד, מכור לסמים, מאד מאד עצוב ומלנכולי. יחסי האנוש שלו בעייתים מאד. ולעומת חלק מהבלשים האחרים הוא דמות מאד מורכבת. אני חושב שהוא גם דמות שיכולה לדבר ליותר צופים וקוראים צעירים יותר. פוארו, למשל, הוא חוקר משטרה בוגר מבוגר גמלוני, ואת הולמס מגלם רוברט דאוני – כך שבאמת יש בו משהו כזה שנשאר צעיר ומתאים ומדבר לצעירים.

האם העובדה שהולמס הוא סוג של סוציופת חסר רגשות גורמת לקורא לרחם עליו באיזשהו מקום?

"אני חושב שעל הולמס אתה לא מרחם אלא יותר מפחד ממנו. הוא כל כך חריף שכל וחסר רחמים, ויותר מזה, הוא רואה אותך בצורה שקופה כל כך שזה מפחיד. כשתיכנס לחדר עם הולמס, הוא ידע לפי גרגר החול על הנעל שלך וסוג האבק על השיער מה בדיוק עשית ב-24 שעות האחרונות. אחד הדברים המעניינים בבלשים ובעיקר בהולמס, הוא התשוקה שלו לחדור לפרטיות, והיא כמובן גם מאד מרתיעה.

"בסיפור 'עניין של זהות' יש פתיחה מאד יפה כשהולמס מתאר לווטסון את החלום שלו ואומר 'כמה נפלא היה

אם היינו יכולים לעופף מעל לונדון ולראות לתוך הבתים שאין להם גגות כדי לראות הכל'. זה הצד המפחיד של הולמס ומצד שני זה אולי מה שהופך אותו לרלבנטי - זה כמו גוגל מפות או פייסבוק, אני יכול להסתכל לתוך כל הבתים פנימה ולבלוש אחר בני האדם החיים שם. התשוקה לשבור, להרוס את הגגות ולהסיר חלונות ודלתות כמעט התממשה במובן הזה, ושוב זה מחבר את הולמס לעכשווי".

בוא נדבר באמת על מערכת היחסים בין הולמס ו-ווטסון - האם הם למעשה גוף אחד, כשכל אחד משלים את השני בתכונותיו? האם ווטסון אחראי לחיבה שמרגישים הקוראים/ צופים כלפי הולמס?

"בעיני זה משהו אחר לגמרי, בעיני אפשר לקרוא את כל הסיפורים של את כל החקירות של הולמס כניסיון לפתות את ווטסון להיות חבר שלו. תחשבו כמה חקירות נפתחות באופן הבא, אחרי שווטסטון עוזב את הדירה ובאיזשהו מקום מפתח חיים נורמלים, מתחתן, מקים לעצמו בית, פתאום, מופיעים כמה סיפורים הנפתחים בזה שהולמס יוצר קשר עם ווטסטון, אומר לו אתה חייב לבוא, והאחרון אומר שהוא לא יכול. זה נראה כאילו הולמס מזמין אותו/ מפתה את שותפו, כשהוא מתאר לו את החקירה כהכי מדהימה.

"למעשה החקירה משמשת כסוג של פיתוי לווטסון לבוא ולהפר את הבדידות של הולמס. החברות ביניהם היא מה שיש להולמס, יש בה מנעדים רבים ומעניינים. בעצם הולמס הוא חבר שמתנסה על ווסטון, הוא נורא נהנה ללעוג לו ומצד שני נורא זקוק לו, אין הולמס בלי ווטסון שמעריץ את הולמס ומעניק לו את הכוח.

"במובן הזה אלו הרגעים היחידם שיש בהולמס משהו מכמיר לב כי הוא כל כך זקוק לווטסטון עד כדי המצאה של חקירות".

"אני חושב שהמוריארטי של הולמס הוא, למעשה, האלטר אגו של הבלש, וכדמות זה משהו שאפשר למצוא בספרות ההרפתקאות. אבל דמות הארכי-נבל זה מין שריד של פעם, של הספרות ההיא של שרלוק הולמס. היום אני לא חושב שבלש צריך שיהיה לו נבל אלטר אגו. צריך בכל ספר מישהו שיקשה עליו, אבל הוא יכול להתחלף מספר לספר".

כיצד הולמס בא לידי ביטוי בכתיבה בלשית ישראלית, אם בכלל?

"בשנות ה-30 היה רגע שנכתבו כמה וכמה סיפורים בלשיים פופלריים בעברית, בעיקר לדמותו של דוד תדהר - בלש פרטי אמיתי, שהיה קודם שוטר במשטרת המנדט ופתח משרד חקירות פרטי. באיזשהו שלב הוא השאיל את דמותו לסדרה של סיפורים שנכתבו ע"י עיתונאים וסופרים תחת שמות בדויים - זו בעצם היתה ההתחלה של הסיפורים הבלשיים. אגב, בחלק מהמקומות אפילו קוראים לתדהר שרלוק הומס שלנו.

"על ספרות הבלשים שתהתפתחה הלאה בשניים-שלושה עשורים האחרונים, שרלוק פחות משפיע. במובן מסויים הוא אחד מהאבות של כל הבלשים, אבל גם אין ספק שהדגמים הבלשיים הישראליים הם בעיקר דגמים שונים של בלש יותר ריאליסטי, מלנכולי ואפור - מעין נסיונות לכתוב קשוח כמו מרלו, בעברית.

"אם היו כותבים בלש גאון כה בעברית השאלה הנשאלת היא האם מישהו היה מאמין לזה, בעיני זה היה נתפס כבעייתי מבחינת אמינות".

מופתע כי היה בטוח שאני אכתוב בלש גאון, אז שאלתי אותו 'אתה באמת חושב שאם הייתי כותב זה היה אמין?' הרי הדימוי של המשטרה הוא לא מזהר ואם אתה כותב בלש משטרה גאון יכול מאד להיות שזה לא ייתפס כריאליסטי. אם רוצים בלש גאון, צריך להתחיל לכתוב אותו מלמטה, במובן הזה זה מה שניסיתי לעשות עם אברהם. כששואלים למה הוא טועה, אני עונה שהוא עוד ישתפר ובספר העשירי הוא יהיה מבריק כמו שרלוק. אבל, שוב, צריך לבנות את זה למטה כי בלש ישראלי גאון מהרגע הראשון - זה לא אמין".

דרור משעני הוא סופר ומנחה סדנאות לכתיבת סיפור בלשי. ב-6.1 בשעה 19:30 ייערך בבית אריאלה ערב לציון 161 שנים לשרלוק הולמס .