"הבית אשר נחרב": פרק מספר

אנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, הוא גיבור הספר "הבית אשר נחרב. הוא גבר נאה, אלגנטי ומרשים הוא התגלמותה של ההוויה הניו יורקית העכשווית, המצליחה והמרוצה-מעצמה: הוא מתגורר בדירת פאר המשקיפה על נהר ההדסון, מפרסם מאמרים מבריקים במיטב כתבי העת ומנהל בקלילות מערכות יחסים סבוכות עם הנשים בחייו.

אלא שלפתע פורצים לתודעתו חזיונות מיסטיים: חלומות והזיות חסרי פשר על המשכן ועבודת הכוהנים בבית המקדש בירושלים. אלה חושפים בקעים במסכת חייו המושלמת-לכאורה, והפרופסור הנינוח חווה קריסה שממדיה פסיכולוגיים ותיאולוגיים כאחד. ובתוך כל זה נשזרת עלילת משנה בלשון חז"ל, המתארת את סדר עבודת הקורבנות והקטורת ביום הכיפורים. שורותיה הנפתלות משמשות מפתח פרשני למהומה שאליה נקלעים חייו השאננים של הפרופסור היהודי-ניו יורקי.

"הבית אשר נחרב", בקעים במסכת החיים

פרק ראשון

בבוקר בהיר אחד, ביום ו' באלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט - מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב.

עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן. רק כושי זקן אחד: חסר בית נְפוּחַ כָּפָן ומזוהם ששכב מכוסה בסמרטוטים על ספסל בתחנה הרכבת ושאל את נפשו למות, נאסף באחת אל בוראו ומת מיתת נשיקה. חיוך מאושר נותר קפוא על פניו המתות, חיוכם של נשואי העוון שנשלם גלגולם וזכו במנוחת עולם.

באותה השעה ממש, לא רחוק משם, בקפטריה האופנתית שהוקמה לא מזמן בלובי של בניין לויט ושחלונותיה השקיפו על וושינגטון סקוור פארק, ישב פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית של אוניברסיטת ניו יורק והתכונן להרצאת הפתיחה של הקורס "ביקורת התרבות או תרבות הביקורת: מבוא לחשיבה השוואתית", קורס חובה שאותו לימד, כמו בכל שנה, בסמסטר הסתיו.

כהן התמחה במתן שמות אלגנטיים לקורסים שלו, קורסים יצירתיים ומקוריים שמשכו אליהם סטודנטים מכל החוגים ושהיו תמיד מלאים עד אפס מקום. לא רק שמות הקורסים היו אלגנטיים, אלא גם התכנים שנלמדו בהם - רעיונות עגולים, בהירים וחלקים שהיו אמנם בעלי כוח חדירה לא מבוטל, אלא שעיקר כוחם היה ביופיים ובמובהקותם של המודלים הפרשניים שאותם העמידו, מודלים תקשורתיים ומנוסחים להפליא שקל היה להיאחז בהם ולהפנים אותם.

ובכלל "אלגנטי" היה התואר השכיח ביותר שהוצמד לכל דבר שבו ניכרו השפעתו ונוכחותו של פרופסור אנדרו פ' כהן, כל הוויתו היתה כזו: מראהו ולבושו, שפת הגוף וטון הדיבור שלו, סגנון הכתיבה שלו, רעיונותיו - בכל אלה משלה איזו צלילות מעודנת, אריסטוקרטית, שצבעה בגוון זהוב חגיגי את כל מה שנגע בו והפעימה את כל מי שבא עמו במגע.

רבים מאלה שחשו באותה התפעמות חגיגית בחרו לתאר אותה במושג "כריזמה", אבל גם הם חשו מיד שהמושג לא מספיק קולע ונשמע בהקשר זה וולגרי מדי. כריזמה היתה לו, ללא ספק, כריזמה יוצאת דופן, מתוחכמת ודקה מן הדקה, אבל היה בו

גם משהו נוסף, חמקמק, שקשה היה לתפוס במילים. אחת מתלמידותיו - אנג'לה מורנטי, קולנוענית צעירה וחריפה שהתמחתה בטכנולוגיות ויזואליות מתקדמות - הצליחה פעם ללכוד ולנסח במילים את התחושה שנוכחותו עוררה בה: "יש לו הילה". זה היה בקפטריה, מיד אחרי הסמינר השבועי של תלמידי המחקר.

כהן לא הנחה את הדיון באותו השבוע, הוא ישב עם תלמידיו והקשיב יחד איתם לדבריה של מרצה אורחת מהחוג ללימודי מגדר שהרצתה על ההטיות המגדריות הסמויות המצויות בסביבה הניטרלית-לכאורה של העולם הווירטואלי.

"את רואה," הסבירה אנג'לה לדוקטורנטית הממושקפת שהתלוותה אליה כשחמקה אל יציאת החירום של הקפטריה כדי לחטוף סיגריה אסורה, "זאת לא 'הילה'" (אצבעותיה סימנו מירכאות כפולות באוויר)" מהסוג שהפסיאודו-מיסטיקונים נוסח העידן החדש מדברים עליה. זו הילה קולנועית, או יותר נכון טלוויזיונית. את יודעת איך שלפעמים את נתקלת בכל מיני מפורסמים, זה חזק בעיקר כשזה קורה מחוץ לאור הזרקורים, כשאת רואה אותם בנסיבות פרטיות: במסיבות, במסעדות, בפתיחות של תערוכות... ויש להם את ההילה הזו, זה כאילו שהאיפור הטלוויזיוני עוד מרוח להם על הפנים והזרקורים עדיין מכוונים אליהם - העור שלהם קורן, ממש זורח והם... בואי נחזור."

היא השליכה את הבדל הבוער על הארץ ופנתה חזרה אל הבניין, הדוקטורנטית ממהרת אחריה. "הם לא נראים אמיתיים. זהו זה! הם נראים לא־אמיתיים! הם נראים כמו בובות שעווה של עצמם - כמו ייצוגים מושלמים, מְיוּפים ומוארים של עצמם. זה סוג של הישג, אני מתארת לי, להפוך את עצמך לאייקון של עצמך, לסמל של מי שאתה, או יותר נכון של מה שאתה. את יודעת על מה אני מדברת!" הדוקטורנטית, שהיתה מאוהבת קצת באנג'לה כמו שהיתה מאוהבת קצת גם בכהן, הינהנה בלהיטות למרות שלא היתה בטוחה כלל אם היא אכן יודעת.

לכבוד פתיחת הסמסטר לבש פרופסור כהן חליפת בוקר לבנה גזורה בסגנון כאילו־מיושן שהיתה עשויה, לו לבש אותה מישהו אחר, להיראות יומרנית מדי, סרת טעם. עניבה ירוקה, רקומה ארגמן, השלימה את המראה החגיגי, המבודח קמעה, אותו אהב לטפח. אותה מידה של תעוזה אופנתית מתוחכמת, ליצנית כמעט, הבוחנת מקרוב אבל ממקום בטוח את גבולותיה, אפיינה גם את שאר פרטי הופעתו: את השעון הישן שהיה ענוד על פרק כף ידו השמאלית, את משקפי הקריאה עבי המסגרת, הקריקטוריים, ואת הבלורית הוורהולית השופעת שהשיבה שנזרקה בה הוסיפה לה לוויית חן של קריצה.

השולחן שאליו ישב היה מרוחק קמעה משאר השולחנות, תחום בתוך משולש בהיר של אור שמש שכמו הגביה אותו מעט מעל לרצפה. שתי סטודנטיות, צעירות ויפות, ליכסנו אליו מבטים מרחוק, התלחשו וציחקקו במבוכת הערצה. כהן חייך לעצמו תוך שהוא מעלעל ברשימותיו, הוא היה רגיל למגעם החמים של מבטי ההערצה של הסטודנטיות.

הוא יכול היה מן הסתם לפתות כמעט כל סטודנטית שחשק בה, אבל הוא היה אדם בעל עמוד שדרה מוסרי חזק ולא חרג כמעט מעולם מתחומי האתיקה המקצועית. מבטו המשיך לרפרף על ראשי הפרקים של הרצאת הפתיחה. הוא לא היה מאותם מורים המתכוננים באופן אובססיבי לפני כל הרצאה והרצאה. הוא שלט בחומר שליטה מלאה, רעיונותיו היו סדורים יפה ועמדת המורה היתה טבעית עבורו לגמרי.

וחוץ מזה, הוא היה במיטבו בזמן אִלתור דווקא. במרומי ארץ המשיכו שולי הרקיעים להתנחשל זה מעל זה, ססגוניים ופרומים, וכל רקיע ורקיע מלא זיו זוהר גדול, מלא ומאיר את העולם כולו: וילון השקוף נמתח כיריעה, נושא על גבו את רקיע התכול; שחקים, זרוי כולו אבק מן, הזדהר מעליהם ועינו כעין הבדולח הטוב; זבוּל הזהוב התנוצץ; מעון נטף שירה ובנות קול; דלתות האש של מכון נפתחו לרווחה, מגלות את אוצרות הברד והשלג, את המערה של קיטור ואת חדרה של סופה.

ומעל כולם, רחוק ונכסף מאוד, התנשא ערבות, המקום הטהור, הטמיר והנעלם. אבל בשכוני ארץ נמשכה ההמולה העליזה של היום הראשון של שנת הלימודים כאילו לא אירע דבר: תלמידי שנה א' חיפשו את חדרי הכיתות, נתקלים זה בזה במסדרונות ומתחילים תוך כדי כך לגבש את ההיכרויות, המשיכות והנטיות שיעצבו את חייהם הבוגרים.

המורים הסתובבו הלוך ושוב, מלאים בחשיבות עצמית שהוסוותה בגינוני אי־אכפתיות מלבבים, ומזכירות החוגים הזעיפו פנים כלפי כל מי שהעז להיכנס אל משרדן כדי לשאול שאלה או לבקש עזרה. רק כהן חש במשהו: משהו אחר, גדול וחגיגי שנמסך פתאום אל תוך רוחו והסעיר אותה באופן לא מוסבר. הוא הפך את הדף, שירבט משהו בשוליו ועמד לעבור הלאה, אל העמוד הבא, כשפתאום, סתם כך, בלי שום סיבה נראית לעין, הוצפו קרביו במין המיה משונה, מלאה געגועים צובטים אל משהו לא מחוור. עיניו הזדגגו. הוא המשיך לבהות בניירותיו אבל לא יכול היה לפענח את כתב ידו שלו.

ראשי הפרקים של ההרצאה נראו לו פתאום כמו כתב חרטומים, כתב חידה לא מובן. הוא חש את לבו עובר על גדותיו ואת עיניו נגדשות פתאום כאילו עמדו שתי דמעות גדולות, עגולות, לבצבץ ולפרוץ החוצה. ההתרגשות המשונה הזו לא נמשכה הרבה, רק רגע או שניים. השמים

הלכו ונסגרו וסולם האור המוביל אליהם הלך והתפוגג, כמו קשת ההולכת ונמוגה אל תוך הענן ככל שהעין משתהה עליה.

נצנוץ אחרון של זהב עמום הבליח בתוך הערפל ואז חזר הכול לקדמותו, כאילו לא אירע הדבר מעולם. כהן התעשת. אצבעותיו התהדקו סביב ספלון האספרסו הריק שלו. הוא הרים אותו בלי משים והפך אותו אל פיו. טיפת קפה אחרונה, כבדה ומרה התגלגלה וצנחה על לשונו, טעמה מחזיר לו את תחושת המציאות שאבדה לו לרגע. הוא שב ומיקד את עיניו בדפים שלפניו. האותיות התחברו מחדש למילים, והמילים למשפטים. הכול חזר להיות כשהיה, כמעט.

הוא הושיט את ידו אל קשר העניבה שלו, כאילו כדי לרופף אותו מעט, אבל החזיר אותה אל השולחן מבלי לגעת בו. מה זה היה? מה קרה לו, לעזאזל? הוא מזמן לא הרגיש כל כך קרוב לבכי.

"הבית אשר נחרב", מאת ראובן נמדר. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 536 עמ'.