רק רציתי להיות רזה
זה התחיל כשביקשתי מאימא פחות סנדוויצ'ים לבית הספר, ונגמר בהורדת האוכל באסלה. המחשבה האובססיבית על האוכל מכתיבה לי את החיים
זה לא שהייתי מהילדות שקוראים להן בכינויי גנאי. מאז ומעולם הייתי מקובלת ואהובה בכל מעגל חברים. תמיד נחשבתי ליפה שבחבורה. אף אחד אף פעם לא קרא לי "שמנה" מלבדי.
עוד בערוץ הדעות של ynet
מאבדים את יהודי אמריקה / מיכל זילברברג
עוד לא דיברנו על חינוך / איתי בן חורין
את הסנדוויץ' הייתי אוכלת בשירותים של בית הספר - כי עדיף הסירחון על ההשפלה שכרוכה בלאכול מול כולם. הייתי בטוחה שמסתכלים עליי וצוחקים "תראו את השמנה טוחנת". אחר כך פשוט התחלתי לזרוק את הסנדוויצ'ים. אימא מבחינתה לא יודעת שמשהו השתנה, אני מבחינתי לא אוכלת - וכולם יוצאים מרוצים.
בגיל 15 זה נהיה הדבר החשוב בחיי. המטרה שלי. הייתי בטוחה שלכל נשמה בעולם יש ייעוד וששלי הוא להיות רזה. חלמתי שאפשר לחתוך את הבטן ולהוריד את השומן ברגע. הפכתי אובססיבית. ניצלתי שיעורים חופשיים כדי לעשות ריצות בחצר בית הספר ולשרוף קלוריות. משם עברתי ללא להיכנס לשיעורים ולבלות את כל יום הלימודים בריצה בחצר. אף אחד לא ראה, אף אחד לא שאל.
כשחזרתי מהחופש הגדול, תשעה ק"ג פחות, הבנים לא הפסיקו להחמיא והבנות עלו אליי לרגל - ספק מקנאות ספק מעריצות, תוהות מה הסוד. מכאן הבנתי שכל מה שעשיתי היה נכון. לא היה אחד שאמר לי די, מספיק. לא היה אחד שאמר לי שאני נראית כחושה וחיוורת. כולם עודדו אותי והחמיאו לי ולכן המשכתי בשלי.
הפכתי מומחית. הייתי מחממת את התנור הריק כדי שאמא תרגיש אותו חם כשתחזור הביתה, ומורידה את האוכל באסלה. בערב עם ההורים, הייתי מעמידה פני רעבה ואוכלת סלט עצום - בלי טיפת שמן, לחם או גבינה. בבקרים הייתי נשארת לישון ולא הולכת לבית הספר, כדי לא להתפתות לאכול ארוחת בוקר.
מזמינה רק דיאט קולה
החבר הראשון שלי העריץ אוכל והתענג עליו. הוא חלם לבשל לי ארוחה אבל אני הטלתי וטו. כעבור שנתיים הוא אמר לי שבעצם, הוא חושב שאף פעם לא ראה אותי אוכלת. החברה הכי טובה שאלה למה תמיד כשיוצאים אני מזמינה רק דיאט קולה. הרגשתי חוסר נוחות, אבל שיקרתי. שיקרתי בלי בושה, והשקרים כבר באו לי בטבעיות.
כשהתגייסתי, חששתי נורא מהאוכל הצבאי, שידוע כמשמין במיוחד. הוצאתי אישור והצלחתי להכניס לחדר האוכל הצבאי אוכל שהבאתי מהבית. וכך, כשחברותיי אכלו את המזון הצבאי, ישבתי לצדן ונשנשתי פריכיות במקרה הטוב, מלפפון במקרה הפחות טוב. המפקד שלי שם לב שמשהו לא מסתדר לו, וקרא לי לשיחה. בעדינות ובנועם הוא רמז שאם לא אסכים לקבל עזרה, איאלץ לעבור תפקיד. הוא שלח אותי פעם בתקופה לתזונאית צבאית, אך לצערי הפעמים היו מעטות מדי ולא הספיקו כדי ליצור טיפול אפקטיבי, עד שהפסקתי ללכת.
היום אני עדיין נאבקת במשקל. עדיין מבטלת דייטים כדי שהבחור שהתלהב ממני לא יראה פתאום שבתאורה אחרת, עם בגדים אחרים, אני בעצם שמנה עצומה ומגעילה. עדיין מבריזה לחברות אם הן יוצאות לאכול במסעדה, כדי לא להתפתות לאכול משהו מעבר לסלט וכמובן - כדי לא לאכול מולן. אני עדיין מנסה לדלג על ארוחות ושורפת שעות בריצה ברחבי העיר. עדיין יודעת לדקלם מתוך שינה כמות חלבון, שומן ופחמימה לסוגי מזון רבים.
מתייחסים ל-40 כ"מידות גדולות"
אני לא אנורקסית, בולמית או אכלנית כפייתית, כך שאני לא נחשבת בעלת הפרעת אכילה - למרות שברור לי וברור לכם שמדובר בהפרעה לכל דבר. האוכל, המשקל והמראה מכתיבים לי את החיים. אני באמת ובתמים משוכנעת שהמפתח לפתרון כל הבעיות הוא במראה, ושאם ארד במידות אהפוך למאושרת ושלווה. המחשבה האובססיבית על האוכל מכתיבה לי את החיים.
לאחרונה קראתי שקלווין קליין בחר בדוגמנית "פלאס סייז" לקמפיין שלו - דוגמנית במידה 38. קראתי גם על אירוע מכירת אופנה למידות גדולות שנערך בתל אביב, כשקשת המידות מתחילה במידה 40. בתקופתי הגדולה ביותר הייתי מידה 44. כשירדתי למידה 40 חשתי הקלה עצומה. כשהגעתי למידה 38 חשתי אופוריה. הרגשתי שזהו, מותר לי לאהוב את עצמי. אבל קיימת בי התחושה שככל שאני יורדת במשקל ובמידה, כך גם ההגדרה ל"פלאס סייז" יורדת. אני רודפת אחרי דבר חמקמק שהולך ומתרחק ככל שאני מתקרבת.
כשחושבים על זה, המידות הנפוצות בחברה שלנו הן 42-40. אלה המידות שנחטפות הכי מהר בחנויות, אלה המידות של חברות שלי ובנות דודות שלי. לקחת דוגמנית במידה 38 ולהכריז עליה כ"פלאס סייז", או לקיים אירוע מכירת מידות גדולות שמתחילות ב-40, זה לירוק בפרצוף לבחורות שנאבקות במשקל אך בעיקר בדימוי העצמי שלהן. להפוך בכוח בחורות בריאות ונורמטיביות ל"שמנות", זה מתכון בטוח לעוד שנים רבות של עבודה למחלקות להפרעות אכילה.
נטלי (שם בדוי), בת 23
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
