שתף קטע נבחר

מאריי פרחיה והפילהרמונית: הרמוניה מופלאה

היכולת לנגן מהלב עם המון רגש מחד, מול הטכניקה המדויקת של הנגינה מאידך, הן הסיבה לכך שמאריי פרחיה הוא אחד הפסנתרנים המחוננים בעולם - יחד עם הפילהרמונית הוא מוביל את הקהל לשיאים מוזיקליים של אושר

מאריי פרחיה מאמין בנגינה מה"לב". הוא מזהה את "הלב הפועם" של המלחין, מזדהה אתו ומנגן אותו. זה חשוב בעיניו הרבה יותר מסגנון או טכניקה.

 

אך בל נטעה, מדובר באשף טכני ובנגן דקדקן שאפשר לשמוע אצלו כל תו ותו. ודווקא היכולת הזו היא שמעניקה לו בסיס איתן שממנו הוא יכול להרשות לעצמו להפליג אל מחוזות הלב. ולא בכדי הוא אוהב לצטט את ולדימיר הורוביץ (כאן למשל בשיחה עם פרופ' אריה ורדי) שאמר פעם ש"אם אתה רוצה להיות יותר מאשר סתם וירטואוז, קודם תהיה וירטואוז".

 

מאריי פרחיה - מנגן מהלב (צילום: shai skiff  ) (צילום: shai skiff  )
מאריי פרחיה - מנגן מהלב(צילום: shai skiff )

השילוב הזה שבין מיומנות טכנית להבעה רגשית עזה, גם אם מאופקת, הוא סוד קסמו של הפסנתרן המחונן הזה - והפילהרמונית, שניכר בעליל שנגניה אוהבים את האיש הצנוע הזה, נענית בחמדה. והתוצאה: קונצרט נפלא.

 

מאריי פרחיה (65) הוא מוזיקאי-על. הוא מנגן מאז גיל ארבע, והיום - לבד מהיותו פסנתרן מהטובים והמבוקשים בתבל - הוא מנצח, מלחין, מנהל אמנותי ומורה. הוא אוהב להציג עצמו כתלמיד, וגם כששמו כבר נודע לתהילה, מבחינתו הוא עדיין תלמידם של בכירים ממנו כביכול, בהם הוא מונה פסנתרני-על כמו וולדימיר הורוביץ ורודולף סרקין; הצ'לן פבלו קזאלס והמלחין הבריטי בנג´מין בריטן. אגב, פרחיה (באנגלית מבטאים את שמו פראיה) נולד בניו-יורק אך הוריו - יהודים דוברי לדינו, היגרו מסלוניקי.

 

אמש ניגן פרחיה שני קונצ'רטי נפלאים לפסנתר - של באך ושל מוצרט - כשבמקביל הוא מנצח על הפילהרמונית. את הערב הוא סיים בסימפוניה של היידן.

 

באך מעתיק את עצמו

הקונצ'רטו המפורסם של יוהן סבסטיאן באך לפסנתר, מספר 3, הוא בעצם שחזור יצירה אחרת, שקדמה לו: במקור כתב באך את הקונצ'רטי הזה לכינור (הקונצ'רטי לכינור במי מז'ור), ורק מאוחר יותר יצר על-בסיסו גרסה לצ'מבלו.

 

אך הצליל הגבוה ביותר של הצ'מבלו בתקופתו היה רה גבוה, בעוד שהכינור מגביה בגרסת הקונצ'רטו שלו למי גבוה. הפתרון של באך היה פשוט: להנמיך את היצירה בטון אחד. למותר לומר שפסנתר לא היה קיים כלל בתקופת באך, ויצירותיו לכלי מקלדת נועדו לעוגב ולצ'מבלו. לכן, עד בערך המחצית השנייה של המאה ה-20, פסנתרנים לא נגנו כלל את יצירותיו של באך למקלדת, שכן הן נתפסו כבלתי מתאימות לפסנתר, מה גם שהדינמיקה שלהן נראתה מוזרה.

 

פורץ הדרך היה גלן גולד, ואחריו עוד ועוד פסנתרנים החלו לנגן באך. מארי פרחיה היה בין הגדולים שאימצו את יצירות באך לפסנתר במלוא עוזו.

 

עם זאת אעז ואומר שדווקא ביצירה הזאת, בולטת חולשת הפסנתר לעומת הגרסה לכינור. הסיבה נעוצה בקושי של הכלי הזה להתמודד עם הגודש הקישוטי שיש בה, כנהוג במוזיקה של הבארוק המאוחר. בגלל שאין לצ'מבלו את יכולת הקישוט הטבעית שיש לכינור, נאלץ באך להמציא מעין "מקפצות קישוט", תחליף לא-הכי-מוצלח בעיני לרטט הכה-טבעי של הכינור. הן נוקשות-משהו ודי מעצבנות, בעיקר בפרק הראשון הצוהל. וזאת על-אף נגינתו הכה-זורמת, הנפלאה לגמרי, של מאריי פרחיה.

 

מכל מקום, בפרק השני, הלירי להפליא, אנחנו מקבלים פיצוי מלא, בנגינה שמיימית של טקסט מוזיקלי עתיר הבעה. לשמוע ולבכות מעונג.

 

פרחיה והפילהרמונית חוגגים את מוצרט

הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 של מוצרט הוא אולי המפורסם שבקונצ'רטי לפסנתר שמוצרט כתב. הוא מכונה "אלווירה מדיגן", כשמו של סרט שוודי (1967), רומנטי-טרגי, שהאנדנטה של הקונצ'רטו הייתה לשיר הנושא של הסרט. האנדנטה הזו - כאן בביצוע של מאריי פרחיה מ-2006 עם הפילהרמונית של וינה - נושאת קו מלודי חלומי.

 

פרחיה מנייד את החלומיות הזו למחוזות עדינים במיוחד, וזה נשמע כה קל וזורם, על אף שמדובר בקונצ'רטו תובעני מאוד מבחינה טכנית. הקושי לנגנו אינו נובע ממורכבות התווים, אלא בשל הצורך לנגנם ברכות יציבה ועקבית לכל אורך היצירה. אך פרחיה ממש "תפור" לנגינה שכזו. ההקפדה שלו, הדיוק שלו והקשב המרבי שלו ל"ללב" - הם בדיוק מה שמספר 21 צריך. והעונג לשומע גדול.

 

התזמורת הפילהרמונית - בדיאלוג מושלם עם פרחיה (צילום: עודד אנטמן ) (צילום: עודד אנטמן )
התזמורת הפילהרמונית - בדיאלוג מושלם עם פרחיה(צילום: עודד אנטמן )

 

כאן גם בא לידי ביטוי הזיווג המוצלח שבין פרחיה לפילהרמונית הישראלית. הדיאלוג שביניהם הרמוני וזורם, ואין זה רק הודות לנגינתם המשובחת של נגני הפילהרמונית ולקשב שלהם, אלא משום שתנועות הניצוח של פרחיה הן המשך רצוף - טכני ותודעתי - של מהלכיו על הפסנתר. ההיענות הערנית של נגני התזמורת לתנועות ידיו המזנקות לעברם מן המקלדת, משלימה את המהלך.

 

היידן מפתיע ומרקיד

פרנץ יוזף היידן חיבר לא פחות מ-104 סימפוניות. 'סימפוניית ההפתעה' היא מן הנודעות שבהן וממחישה

היטב את חוש ההומור שלו. זו לא הפעם הראשונה שהוא טמן בדיחה קטנה במוזיקה, אלא שהפעם הבדיחה היא בפורטיסימו רועם: חבטת תוף עצומה, שמופיעה פתאום בסוף הפתיחה - החרישית יחסית - של הפרק השני.

 

מיד לאחריה חוזרת המוזיקה לדינמיקה הרכה שלה, כאילו לא קרה כלום. בדיחה. מעבר לכך מדובר ביצירה מלאת תנופה, עם מנואט מהיר מאוד בפרק השלישי ורונדו מסחרר ברביעי. ונגני הפילהרמונית ריקדו במושביהם וסיימו בחדווה קונצרט מוצלח במיוחד.

 

מאריי פרחיה והפילהרמונית ינגנו במבחר קונצרטים במהלך החודש הקרוב - לפרטים היכנסו לאתר

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shai skiff
מאריי פרחיה - פסנתרן מחונן
צילום: shai skiff
לאתר ההטבות
מומלצים