לעולם לא תצעד לבד, סטיבן ג'רארד / טור
אני רוצה לזכור את סטיבי ג'י כווינר ולא כלוזר. לנצור לעד את גמר הצ'מפיונס ההוא מול מילאן ולא את ההחלקה הכואבת מול צ'לסי. נדב צנציפר נפרד ממיסטר ליברפול, שאולי יעזוב ללא תואר אליפות, אבל הזכיר לנו שיש עוד בודדים ששומרים נאמנות לסמל
סטיבן ג'רארד הספיק לשחק שנתיים בקבוצת האפרוחים של ליברפול, לפני שכרך עצמו בקשר דם למרסיסייד. הברית הזו לא הופרה אצלו, באופן לא שכיח בכדורגל העולמי, עד לרגע שנכנס היום (ו') למועדון והודיע כי אחרי 29 שנה הוא עוזב את בתום העונה.
ברית הדמים בכלל נחקקה כמה מאות מטרים מאנפילד, בשפילד האפורה, אז בן דודו הבכור, ג'ון פול גילהולי, הפך לקורבן הצעיר ביותר באסון הילסבורו, באותו חצי גמר גביע הליגה הארור בין ליברפול לנוטינגהאם פורסט. מאז האדומים הפכו מבחינתו לקעקוע שלא ניתן להסיר.
אתה מסתכל בעולם השכירים שבכדורגל העולמי, כששחקנים עוברים ללא בעיה בין יריבות מושבעות, ומבין כמה ג'רארד היה סמל אמיתי וספורטאי ענק. לא כזה שמגיע לאנפילד, מקבל
את התהילה ובורח לברצלונה אחרי שנשך שחקן או שניים. פה מדובר בשחקן בית אמיתי, שגם ביום ההודעה על עזיבתו סיפר לכולם שהוא לא מתכוון להתחרות בשום אופן נגד ליברפול. הוא ממשיך לשחק, רק במדינה מרוחקת.
אולי פרנצ'סקו טוטי מרומא, שלא היה מוכן לעבור למרות אינספור ההצעות שקיבל, דומה בנאמנות שהפגין ג'רארד, אבל לטוטי לפחות הייתה עדנה של תארים. ג'רארד ישחק בשנה הבאה בבית האבות לשחקנים מקצוענים בארה"ב, כשהוא מגיע ללא שום אליפות ברזומה.
בימים האחרונים החלו השמועות לגבי סיום דרכו של ג'רארד בליברפול, כאלו שהכרנו בשנים האחרונות, אלא שהפעם זה נשמע רציני יותר. זו הייתה סיבה אמיתית, אולי אינטואיציה שכזו, לצפות אתמול ברגע הגדול בקריירה שלו, הזכייה בליגת האלופות באיסטנבול ב-2005. כמה כיף להיזכר בפרצוף הבייבי-פייס התמידי שלו, שכבש את השער בנגיחה, הוכשל ברחבה וסיפק את ה-3:3 מבעיטת הפנדל של צ'אבי אלונסו. הבעיה היא שלא היו לו יותר מדי שמחות.
הוא זכה בעשרה תארים בקריירה שלו, במועדון שמאז ימי רוני רוזנטל, אי שם ב-1990, לא זוכר איך נראית צלחת אליפות. רוב התארים בהם זכה זניחים יחסית, שבעה מהם הם בכלל גביעים אנגליים למיניהם, כאשר ב-2006 נגד ווסטהאם, הוא כבש צמד ובישל. מלבד זאת, הוא הניף שלושה גביעי ליגה ושני גביעי הקהילה, וכמובן היה היה את הזכייה ההיא בליגת האלופות, זכייה בגביע אופ"א ובסופר קאפ אירופאי.
היו כמה תמונות שנכנסות מבחינתי לאלבום שרוצה להציב במוחי את ג'רארד כווינר ולא כלוזר. לטעון שמיעוט הזכיות בתארים היה בגלל עידן של קבוצות עשירות באנגליה שלא הותירו ברירה, אני אנצור את תמונות החגיגה מול מילאן באיסטנבול, ולא את ההחלקה בשנה שעברה ברגע האחרון נגד צ'לסי ואובדן הסיכוי לזכות באליפות, אחד מכאבי הלב הגדולים ביותר שלי בספורט.
מהרגע הראשון שג'ארארד החליף ב-19 בנובמבר 1998 את וגארד האגם נגד בלקבורן, הייתה תחושה שילד הפלא מהנוער הוא מנהיג אמיתי. חמש שנים לאחר מכן הוא כבר הפך לקפטן של הקבוצה, מנהיג של קונצרן עולמי של ממש. הוא הבריטי ה-13 בהופעות בפרמיירליג (494 לעומת ראיין גיגס הראשון עם 632), הרביעי בבישולים (92 מול גיגס הראשון שעם 162), סגן מלך הכובשים מעמדת הקישור (116 לעומת פרנק לאמפרד הראשון עם 176) והשלישי בכיבוש פנדלים (31 לעומת אלן שירר עם 56).
ג'רארד אומנם האנגלי היחידי שכבש בכל אחד מהמפעלים (ליגה, אירופה, גביע הליגה הליגה והגביע האנגלי) וגם כבש בכל משחק גמר בו הופיע, אבל למרות שב-17 השנים האחרונות צבר לעצמו מעמד של מיסטר ליברפול אמיתי,
הוא לא הגדול מכולם. ראו ערך קני דלגליש, שסיים את הקריירה עם שישה תארי אליפות ושלושה תארים באירופה.
דווקא בשלהי הקריירה שלו באנגליה הוא הפך לטוב יותר, עוף החול בעיר החיפושיות. בשנה שעברה הוא השיג את שיא הבישולים עם 13, אליהם הוסיף גם 13 כיבושים, רק שלושה מעונת השיא שלו ב-2009, אז הרשית 16 פעמים.
ג'רארד אולי מסמל את הכדורגל האנגלי, אבל הוא לפחות סר אמיתי, הכי רחוק מהפוזות של כריסטיאנו רונאלדו ומהתככנות השקטה של ליונל מסי מאחורי הקלעים. הוא שחקן הרבה פחות טוב מהם, לא מתקרב לאתלטיות של רונאלדו ולטכניקה של מסי, אבל סטיבי ג'י, אחרי שהיית בשירות המרסיסייד כמעט שני עשורים, אתה הגאווה הגדולה, אתה המודל שהייתי רוצה לראות בכל מועדון. גם אם זה נגמר באפס אליפויות. לעולם לא תצעד לבד, מיסטר ליברפול!!
לפנייה לכתב/ת 
