אפס פסולת? לא חלום כל כך רחוק
פסולת? לא בעירנו: בסן פרנסיסקו רואים בפסולת משאב של ממש, בקוריטיבה שבברזיל מקבלים כרטיסי נסיעה בתמורה לפסולת ואילו במומביי 80% מפסולת הפלסטיק עוברת מחזור
המאה ה-21 היא המאה הראשונה בהיסטוריה שבה רוב אוכלוסיית העולם חיה בערים. המשמעות היא שערים או רשויות מוניציפאליות הופכות לא רק למעמסה סביבתית במונחים של פליטות, זיהום וצריכת משאבים, אלא שהן גם הופכות במובן זה לחלוצות, למובילות, ולמי שנושאות בפועל את המהפכה על כתפיהן. המשמעות היא גם חברתית - אם נגזר על רובנו לחיות בערים ולוותר על החלום של בית פרטי עם גדר לבנה, כדאי שלפחות נדאג לעצמנו לסביבת חיים נעימה, טובה ומפרה.
בפתחה של שנה חדשה, המציינת גם סיומה של השנה שעשויה להיות החמה ביותר מאז החל מעקב אחר הטמפרטורה, יש לנו הזדמנות להביט על ערים בעולם וללמוד כיצד הן בוחרות לנהל את המשאבים והפסולות שלהן, הן לשם צמצום ההשפעה הסביבתית השלילית והן לטובת העלאת חשיבותה של בריאות עירונית וסביבתית.
סן פרנסיסקו - השילוש המופלא
מאז ומעולם הייתה סן פרנסיסקו פעילה ברמה הסביבתית, והיא בהחלט נמצאת בחזית דיונים גלובליים בעניין ניהול סביבתי מתקדם. תוכנית המחזור החלוצית שלה, ששורשיה בהתעניינות המחודשת בשימור משאבים שחלה במהלך שנות ה-70', נקראת תוכנית ה"אפס-פסולת", או כפי שמכנים אותה המקומיים – The Fantastic Three. יעדיה העיקריים של התוכנית הם הגעתה של סן פרנסיסקו למחזור של 75% מהפסולת העירונית עד 2010 (יעד שנחצה בהצלחה), ולאפס-פסולת להטמנה עד 2020.
תכליתה של התוכנית פשוטה: מערכת פחים בשלושה צבעים, המאפשרת תהליך הפרדת פסולת קל ומהיר, בין האורגני, היבש ובר המחזור. התוכנית מממנת את עצמה בזכות תגמול נלווה לתושבים על צמצום פסולת, כך שעסקים ובתי-אב מקבלים את ההזדמנות לחסוך בכסף ככל שכמות הפסולת שהם משליכים לפחים קטנה יותר, או כשהם עוברים לשימוש בפחים קטנים יותר - כלומר, אם תייצרו פחות, תשלמו פחות.
המדהים באמת בתוכנית הפסולת של העיר, הוא התפיסה - תושבים לא רואים בפסולת שלהם אשפה שיש להיפטר ממנה עוד, אלא משאב של ממש, ותפיסה זו מעודדת הלכה למעשה על-ידי הגישה החדשנית של העיר, שנותנת ערך כלכלי ממשי לחומרים למחזור ולניהול נכון של פסולת אורגנית. מול התושבים מתקיים שיח תמידי, מנגישות למאגרי פסולת עירוניים ועד תדרוך לגבי התמודדות עם אחזקת והפרדת הפסולת בבית. הפשטות, הנגישות, השיח הרציף עם התושבים, מוכיחים עצמם שוב ושוב בהפעלתה של אחת מתוכניות ניהול הפסולת העירוניות המתקדמות בעולם.
קוריטיבה, ברזיל - פסולת בתמורה לכרטיסי נסיעה
דוגמה נוספת לשימוש בפסולת כמשאב, היא בעיר שהפכה במרוצת השנים ל"מכה" של הסביבתנים – קוריטיבה. קוריטיבה, הממוקמת בדרום ברזיל ונחשבת למופת בינלאומי בכל הקשור לתכנון עירוני, התפתחה מ"סלאם" עירוני לכרך מקיים ומפואר, הרבה בזכות ראש העיר התוסס והחיוני שלה, ז'יימה לרנר.
בקוריטיבה הייחודית, הפסולת של התושבים באמת שווה כסף! פתרון מקורי וראשון מסוגו בעולם שהגה לרנר, הביא לכך שבתוך חודשים ספורים, חוסלו מצבורי הפסולת בפאתי העיר, ומחזור הפך לחלק משגרת החיים של התושבים. איך? בפשטות! על-ידי תשלום לתושבים על הפרדת פסולת, בכרטיסי נסיעה בתחבורה הציבורית בעיר. התושבים, שעד לפני כמה עשורים כלל לא ידעו את משמעות המונח מחזור, מפרידים פסולת עוד בבתיהם באדיקות, ניגשים למרכזי מיון עירוניים ומזדכים על הפסולת שהם ייצרו בכרטיסי הנסיעה, באופן שממשיך להשתלם להם כלכלית, ומשתלם מאוד גם לעיר ברמה הסביבתית. ואם לא די בזה, הרי שהשיטה הזאת משלמת את עצמה על-ידי יצירתם של מקומות עבודה ורווחים ממחזור חומרי הגלם.
וכך הופכת הפסולת מבעיה, למנגנון לצמצום פערים חברתיים - עם 70% מיון פסולת, כשהעיר ממוקמת גבוה מעל ערים אחרות ברחבי העולם בטיפול בפסולת. והפסולות אגב, כמעט תמיד נשארות בעיר, אם על-ידי שימוש באנרגיה ברמה המוניציפלית, אם על-ידי מחזור במפעלי המחזור השונים, ואם על-ידי הזנתם של המרחבים הפתוחים הרבים בעיר בפסולות האורגניות (או בקומפוסט שלהן) שייצרו התושבים.
פשוט גאונות.
מומביי - צמצום בפסולת, אבל באיזה מחיר?
והנה זווית קצת אחרת ופחות ממוסדת של קיימות עירונית - הידעתם ש-80% מפסולת הפלסטיק של מומביי עוברת מחזור? אלה מספרים מדהימים, גם בקנה מידה מערבי. בסמטאותיה הצרות של העיר ניתן למצוא "מפעלי מחזור" מאולתרים ובהם ישובים עשרות אנשים המפרידים בין פקקים לבקבוקים, בין מיכלים לתוויות העוטפות אותם, בין קשים מצבעים שונים, בין חלקים קטנטנים של ציוד אלקטרוניקה ישן ללוחות מתכת ופלסטיק המאגדים אותם. אחוז המחזור הגבוה מתאפשר כמעט אך ורק הודות להפרדה הקפדנית והידנית הזו, שמצליחה לשמור את ערכיותו של החומר המקורי.
ואולם, בשונה מן הדוגמאות הנהדרות מעלה, כאן המדובר הוא על מאות אנשים - צי זבלנים – שנוברים במזבלות מומביי בכדי "לדוג" את הפלסטיק על-סוגיו למחזור, יחפים, לרוב ללא כפפות וציוד מגן, וכשהם חשופים לפסולות קשות למדי, כולל כאלה רפואיות או מה שמוגדר מסוכנות. קשה לקרוא שורות אלה ולחשוב על המונח "קיימות עירונית" - שהרי קיימות בבסיסה חייבת לכלול גם מחשבה על איכות חייהם של בני האדם! ושתי הדוגמאות מעלה (שהן רק שתיים מיני רבות) ממחישות זאת היטב – כשחושבים על המעגל השלם, מוצאים דרך בה הרווח הוא של כולם - של התושבים, של הסביבה, של המרחב העירוני, וגם של הכיס של כולנו.
אך עד וככל שיהפוך המחזור העירוני בבומביי ממוסד ועירוני, ניתן לראות שהרווח בו קיים, והכלכלה, כמו הכלכלה, מניעה את גלגליה בהתאם.
האמנם אפס-פסולת?
הדוגמאות האלו הן רק מדגם קטן של ניהול פסולת במרחב העירוני - מי נכון יותר ומי פחות - אך הן מראות לנו היטב התייחסות נכונה אל פסולות כאל משאב. ואולם, ישנן פסולות רבות שנחשבות "לא-כלכליות" ונדחקות מן הרשימות של פסולת עירונית למחזור, בהן, למעשה, כמעט כל מה שהוא לא פלסטיק מסוג PET, פחיות משקה מאלומיניום ונייר על סוגיו. את הבעיה הזאת בדיוק אנחנו בטרהסייקל רוצים לפתור, וישנן רשויות מקומיות רבות ברחבי העולם שפועלות אתנו לצמצום ומחזור פסולות "אחרות" מסוגים שונים, שאין להן מענה במסגרת התוכניות העירוניות. כך למשל, תוכנית מחזור בדלי הסיגריות שאנו מפעילים ביחד עם וונקובר בקנדה, או תכנית מחזור שקיות החטיפים שמופעלת ברמה המוניציפלית בהמילטון, ניו-ג'רזי.
בנוסף, פסולות עירוניות אינן מתמצות בפחי האשפה של התושבים. ראשית, פסולת עירונית כוללת גם פסולת מרכזית אחרת שנוטה להישמט מן הדיון - הביוב. מערכות יקרות ומזהמות של שופכין, שבניהול ותכנון נכון עשויות להוות גם הן לא יותר מזיכרון עבר, אם נלמד להתייחס גם אל הביוב - כן, כן, הביוב - כמשאב. בישראל, בשל מצוקת המים, קיימת גישה חדשנית יחסית לטיפול בשופכין, ובמדינות שונות באפריקה, כבר החלו לפעול חברות שמייצרות מערכות ביוב נטולות-מים. מערכות מים-אפורים, אשר מפרידות מן הביוב את מי המקלחות, מכונות הכביסה והמטבחים, הן רק דוגמה קטנה לדרך פשוטה וזמינה יחסית, לצמצם תצרוכת מים ולעשות שימוש נכון יותר במשאבים שלנו.
שנית ולא פחות חשוב, אפס-פסולת להטמנה, לא כולל היבטים רבים ואחרים של זיהומים עירוניים, שאינם שייכים לפסולת, ובהם
תצרוכת האנרגיה והפליטות. נכון שאלה לא מוגדרים פסולת ועל-כן מותר לטעון "אפס" או קרוב לזה על התוכניות העירוניות המוזכרות מעלה, אך בעיני גם אלה פסולות ממינים שונים של חיים מודרניים ורוויי צריכה.
קיימות היא מושג עמום. מחשבה על הדור הבא, סגירת מעגלים, התייחסות הוליסטית והתחברות לטבע - כל אלה נכונים ורלוונטיים, אך מעל לכל, קיימות היא פשוט מאד הגיונית. קיימות היא למעשה, ניהול נכון. היא להסתכל על כל מה שמגיע לפני ואחרי כל מה שאנו עושים, בלי יותר מידי ניתוח - ככה, בפשטות - ולהבין היכן יש לנו השפעה שאיננה מיטיבה. ואת ההשפעה הזאת, לתקן. פסולת, במהותה, היא מושג מגוחך - הרי היא איננה קיימת בטבע! כיצד ומדוע היא הפכה לחלק כל-כך מרכזי ובעייתי בחיינו - זוהי שאלה שאסור לנו להרפות ממנה. ובעיקר עלינו לשאול, כיצד אנו מתקנים את המושג הזה והופכים אותו לחוליה נוספת במעגל המקיים של חיינו - כיצד אנו מוודאים שהעקבות של מעשינו אינם מייצרים נזקים בלתי הפיכים ובלתי הגיוניים בעולמנו.
בברכת שנה טובה, מקיימת ונקייה מפסולת לכולנו!
טום סזאקי הוא המקים והמנכ"ל של חברת טרהסייקל - חברה בינלאומית שפועלת ב- 22 מדינות ועם למעלה מ- 50 מיליון משתתפים לאיסוף ומחזור זרמי פסולת קשים לטיפול, מאריזות מזון, לעטים, מוצרי היגיינה ופסולת אלקטרונית, ועד חיתולים משומשים ובדלי סיגריות. תוכניות האיסוף שמפעילה החברה (גם בישראל) הן חינמיות עבור שלל זרמי פסולת בלתי מתכלים, אליהן מצטרפת גם תרומה לעמותות ובתי-ספר בתמורה לכל פריט פסולת שנאסף על-ידי המשתתפים. כל אדם פרטי או ארגון יכולים להשתתף באיסוף למחזור, פשוט על-ידי הרשמה מהירה. לפרטים נוספים: www.terracycle.co.il .
לפנייה לכתב/ת 
