"סיפור זמני": תבונה ורגישות בעולם דיגיטלי
"סיפור זמני" של רות ל' אוזקי הוא לא ספר סוחף או משנה חיים, אבל הוא בנוי בחוכמה וברגישות עדינה מאוד, כך שאפשר לראות בו יצירה על קשר אמיתי ורגשי ומרוחק בעידן של הקלקות עכבר שטחיות
הספרות לפעמים מלאה דיסוננסים מופלאים - "סיפור זמני" של רות ל' אוזקי יכול להיכנס תחת המשבצת הזו, באחריות מוגבלת כמובן. תוך כדי הקריאה בו יש תחושה שאוזקי, כנראה, כיוונה למקומות אחרים לגמרי, כמו: להציב תמות של חוסר התוחלת של הזמן, על כמה הוא מכלה אותנו ואנו חסרי אונים, ועל כך שגם המוות אולי לא עוצר אותו באמת. כמו גם, על הממשקים הדי בנאליים בין הספרות לחיים ועל ארס-פואטיות.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
אבל מה שיצא הוא מעין כתב ביקורת חרישי, מופנם ומעורר מחשבה על עידן המידע של המאה ה-21. למעשה, כלל לא בטוח שמדובר ב"כתב ביקורת", אלא אולי יותר במעין מפה רגשית של הקוארדינטות האנושיות שלנו, וכמה הן לעיתים לא יציבות, אבל עדיין כל כך חשובות וחסרות תחליף.
.jpg "\"סיפור זמני\" - כתב ביקורת מעורר מחשבה")
"סיפור זמני" הוא לא ספר סוחף, מטלטל או משנה חיים, אבל הוא ספר מושקע, בנוי בחוכמה וברגישות עדינה מאוד, שלעיתים מעט קשה להתחקות אחריה.
מדובר בסיפור דו-קולי; ישנה רות, שהיא מעין נגזרת של אוזקי עצמה, סופרת החיה עם בעלה אוליבר באי מרוחק מסאון אנושי, אמנם עם אינטרנט, אבל סך הכל השירותים בו דלים, והאנשים בו לא מציקים מדי. רות נמצאת במן מצב בו היא מרגישה צורך עז לכתוב את ספרה הבא, אך שום רעיון לא מגיח, הים לא מביא עמו דבר, מלבד תיק אדום ובו יומנה של נאו, נערה יפנית אמריקנית, יחד עם שעון עתיק ומכתבים שכתב דודה הקמיקזה.
זו הנקודה בה חייה של רות מתחילים להשתנות. יחד עם זאת, יש משהו מעניין בזוגיות של רות ואוליבר. לא ברור בדיוק בני כמה הם, אך הם אינם צעירים. יש להם חתול בשם פסטו, ולרגע הם לא מדברים על תינוק למשפחה - זה לא נמצא שם בכלל, לא מהם, ואפילו גם לא מהסביבה.
בנוסף, גם אין שום איזכורים או פלאשבקים או מידעים מהילדות של שניהם. הם מעין ישויות הווה מוחלטות, שעוסקות רוב זמנם בשאיבת מידע רלבנטי מהאינטרנט, אבל גם מהיומן של נאו. החיים שלהם מתנהלים במין הרמוניה משונה, ורק פעם אחת המתח גואה, והוא קשור למשמעות הרגשית של היומן של נאו, כי רות קוראת בו ודשה בו ומנסה להתחקות אחר עקבות משפחתה של נאו, וזה הופך להיות הדבר המשמעותי בחייה.
נאו היא טינייג'רית עם סיפור חיים לא פשוט; היא גדלה סמוך לעמק הסיליקון בארצות הברית, אבל אז אביה פוטר והמשפחה חזרה ליפן, ואביה לא מצא את עצמו והחל לנסות להתאבד ללא הצלחה ולהסתגר מפני העולם, בעוד נאו סבלה מהצקות סדרתיות ומהתעללות של בני כיתתה - אלו אולי החלקים הצורבים ביותר בספר.
מדובר בתיאור מצמית של התעללות נפשית וגם פיזית, מזכירה בעוצמות שלה את ההווי הנורא ב"עין החתול" של מרגרט אטווד. היומנים של נאו בהתחלה יוצרים רושם מעט מוטעה. הם בנויים מעט במין חזרתיות מייגעת, שמחד גורמת לך לחשוב על רשלנות עריכתית, ומאידך דווקא מחזקת את האותנטיות הטינייג'רית - מעין פטפטנות שלא מרמזת ולו במקצת על מה שיקרה בהמשך, ולקראת אמצע הספר, הם הופכים מעניינים ואפילו מותחים יותר מהמציאות של רות ואוליבר.
לאט-לאט הסיפור של נאו הופך להיות יותר עמוק, מטריד ומעניין. השינוי בחייה מתחולל במהלך קיץ בו היא מבקרת אצל סבתא-רבא שלה במנזר יפני מרוחק, היא חוזרת משם מעט אחרת, וההתפתחות שלה כאדם מרתקת. מצד אחד האינטיליגנציה הרגשית שלה הולכת ומתחדדת לנוכח הקורה בחייה, אם כי דווקא הבגרות עדיין חמקמקה, ומובילה אותה בשלב מסוים לחברות עם מארחת מפוקפקת, שפוערת בפניה תהום חדשה של חיים, מסלול מואץ ואסקפיסטי אל הבגרות הבלתי נמנעת.
אפשר לראות ב"סיפור זמני" יצירה על קשר אמיתי ורגשי ומרוחק בעידן של הקלקות עכבר שטחיות, הרי היומנים של נאו הגיעו כמו מכתב בבקבוק, מלב ים (רות מנסה לחקור האם הם הגיעו באמצעות הצונמי הנורא, אבל לא מצליחה לאמת זאת), ובכלל, על משמעות המילים, הזילות והעומק שלהם בעידן בו המילים פשוט נמצאות בכל עבר.
רות כסופרת מעט עוסקת בכך, אבל דווקא העיסוק שלה בסגוייה הזו מעט בנאלי. נאו גם עוסקת בכך, מתוך נקודת מבט של מתבגרת, אבל לפעמים משלחת הברקות: "ביפן יש מילים עם קוטודמה, רוחות ששוכנות בתוך מילה ומקנות לה כוח מיוחד, הקוטודמה של נאו, כך הרגשתי, היא דג חלקלק".
בסופו של דבר, הכל במובן מסוים, דיסוננסי ככל הנראה, מוביל למיפוי העידן הזה שלנו, כפי שאומרת רות
בסוף: "אלמוניות היא הידוענות החדשה, סימן ההיכר של הקול החדש הוא שאין לשם שלו מופעים. זה סימן ההיכר של כמה אתה בלתי ידוע, מפני שרק אם אתה בלתי ידוע, אתה יכול להיות חופשי באמת", וזה אולי מסביר גם משהו בעיקר על העולם של רות ואוליבר, על הבחירה שלהם, על אי העיסוק המודע או שלא בהרחבת המשפחה, על כל הצלילה שלהם אל עומקי הידע והמידע (אוליבר הוא מעין איש טבע אידיאולוגי).
הם בחרו בצורת חיים אלמונית, מרוחקת, מעין התרסה חרישית כנגד סאון העולם המודרני, והקשר החד סטרי הפתאומי עם נאו בעצם חושף זרקור גדול על הבדידות הגדולה שיש בבחירה הזו. היומנים מוציאים, בעיקר את רות, מתוך השלווה הלכאורה סטואית שלה המבוצרת בעולמה, ואולי מוכיחים שהיום, בזמן שלנו, כבר אי אפשר באמת להיות מנותקים לגמרי, לטוב ולרע.
"סיפור זמני" מאת רות ל' אוזקי. מאנגלית: יעל סלע, הוצאת עם עובד, 576 עמ'.
