מספיק עם הדיכאון: העם רוצה שמח, כפיים!
עשרת השירים המושמעים ברדיו ב-2014 היו שירים שקטים עד שהגיע פאר טסי והביא קצת שמחה למדינה והראה שהשוק המקומי צמא לפופ סוחף. אבי שושן מאחל שב-2015 יבינו עורכי המוזיקה ברדיו כי תם עידן יום הזיכרון הבלתי נגמר ושאנחנו רוצים רק להעביר את הבאסה בסבבה. ובעברית
מה משותף לעשרת השירים המושמעים ביותר ברדיו על פי אקו"ם בשנת 2014? כולם נכנסים להגדרת שירי דיכאון. ממוקי עם הילד של אבא שהפך להמנונם של יתומים, רמי עם המתנות שחייבות להיות קטנות, דיקלה עם הפרידה סוחטת הדמעות שלה ושיר לוי עם השיר המזרחי הכי מושמע השנה שכולו עצב ומלנכוליה. ואריק איינשטיין, שמסיבות מובנות היה הזמר המושמע ביותר ב-2014, מה שהפך את השנה הזאת ליום זיכרון אחד גדול. עכשיו נחשו מה השיר הלועזי שבאופן פרדוקסלי היה המושמע ביותר השנה ברדיו? "Happy" של פארל ווילאמס, שכשמו כן הוא - השיר הכי שמח שהיה בסביבה.
הגיע הזמן לשנות את התפיסה שהתקבעה כאן לפיה בישראל אין שוק לפופ כחול לבן. אז זהו שלא: יש צמא ענקי לפופ מקומי וכבר הוכח שכאשר זה נעשה טוב, ההצלחה כמעט מובטחת. ממאיה בוסקילה ו"לילה סתווי" שהפך אותה בזמנו לאחת הכוכבות הגדולות בארץ, דרך "אתניקס", אפילו "היי פייב" ורוני סופרסטאר שאולי שכחנו אבל פעם היא הייתה כוכבת פופ מצליחה. אין שום סיבה שההצלחה של פאר טסי תהיה עסק חד פעמי. "דרך השלום" הוא, אם כבר, הפרט שמעיד על הכלל ולא ההיפך.
נדמה שמקבלי ההחלטות ברדיו, שכוללים באופן תמוה גם את החיילים הצעירים בגלגלצ, עדיין שבויים בקונספט שבו העם דורש רק שירים מרגשים ועצובים וממשיכים לקבל החלטות מוזיקליות שלא השתנו מאז ימי חומה ומגדל. איך הם עושים זאת? בעזרת שיר תקווה שמתאים יותר לשבוי דאעש כמו "עוד היום" של ישי לוי ומוש בן ארי או אביב גפן שהביא גרסה משלו למוזיקה מזרחית ועושה זאת עם לא אחר מאשר "האדם המצחיק בישראל" - מתי כספי. ומה באמת מצחיק? ש-"Wiggle" של גייסון דורלו וסנופ דוג עם הבחורות בבגדי ים והג'וינטים, אחד השירים היותר מגניבים וכיפים שיצאו ב-2014, הוא זה שנבחר לשיר הגרוע של השנה. על זה נאמר "אתם מנותקים".
ואם באמת נסתכל על הפופ הלועזי נשים לב שריהאנה וג'סטין טימברלייק מילאו השנה את פארק הירקון. גם ביונסה יכולה היום למלא, ולא רק פעם אחת, את פארק הירקון ועדיין יישארו אנשים בלי כרטיסים. כי כמו בשאר העולם, גם כאן שומעים את מה שנקרא "מוזיקת MTV", בבית, במועדונים, באולמות השמחה ובהליכה בפארק.
אז די, מספיק. שנת 2015 נפתחה עכשיו ולמרות שבחוץ סגרירי, בא לנו להתחמם ולשמוח. אנחנו עובדים קשה, נאבקים לצאת מהמינוס, עברנו שנה עם מלחמה קשה שהסתיימה בהליכה לעוד מערכת בחירות שגורמת לבני אלבז לפתוח את מהדורות החדשות ונחנקים מהעובדה שהשאיפה לעתיד טוב יותר נגמרת בבידוד בינלאומי.
"דרך השלום" הוא לא הבלחה חד פעמית. יש עשרות שירים בעלי פוטנציאל, רק שמונעים מאיתנו להנות מהם כי זה לא מכובד ואפילו יש שיגידו "תת רמה". אם נסתכל על המגה להיטים שהיו כאן בשנים האחרונות, נגלה שכולם היו קצביים. מ"מונו" של סרנגה, "תגידו לה" של דודו אהרון ועד "יחד" של קובי פרץ ואישתר וכלה ב"תל אביב" של עומר אדם.
אז בואו נקווה שבשנה החדשה, חברות התקליטים והזמרים יפסיקו לפחד ליצור פופ ובעיקר שעורכי המוזיקה ברדיו יתחילו להבין שהעם רוצה שמח, גם בשפת הקודש, ויתנו לשירים האלו צ'אנס. אין שום סיבה ששירים שמחים יתאימו רק ל"שטח" כי ברגע שהרדיו מיישר קו, הקהל לא מחליף תחנה אלא מגביר את הווליום. או כמו שאומרת האישה מספר אחת בליכוד - יאללה כפיים!
