משפחה שכזאת: פרק מתוך "הרומאן המצרי"
בספרה החדש בונה אורלי קסטל בלום את אילן היוחסין של משפחת קאשְׂתיל בעזרת ארוחות ומפגשים משפחתיים, מיתות ולוויות, אירועים ופרטים החוזרים באופן מפתיע בדורות שונים של המשפחה וגם דברים שלא מדברים עליהם - פרק מתוך הספר "הרומאן המצרי" אותו אפשר לקרוא גם באתר "עברית"
ל"בת הגדולה", הגיבורה של "הרומאן המצרי", יש שורשים מצריים מדורי-דורות. מצד האב - עוד מימי גירוש ספרד, אז הגיעו מקסטיליה, לאחר תלאות וטלטלות, שבעה אחים קאשְׂתילים ונחתו בחוף עזה; ומצד האם אפילו 3000 שנה מוקדם יותר, שכן היא נצר לבית-האב היחיד שלא מסופר עליו בתולדות ישראל, אלה שסירבו למשה רבנו ונשארו במצרים.
את בני המשפחה העלה ממצרים בשנות החמישים השומר הצעיר. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם. "עץ המשפחה" כמו זוכה לגיזום משונה - צמרתו נשלחת בתנופה הצידה. התשובה לשאלה מה שייך ומה לא שייך לסיפורה של הזהות המשפחתית המדומיינת, לאותם מאפיינים מלַכדים העוברים מדור לדור, חדֵלה להיות טבעית ופשוטה.
לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן!
פרק מהספר
יום אחד, כשבע שנים לפני מותה, זה היה כנראה בשנת אלפיים בדיוק, שאלה הבת היחידה של ויטה ואדל את הבת הגדולה של צ'רלי וּויוויאן אם היא רוצה לבוא איתה לטנטורה. ויטה ואדל שהו אז בטנטורה עם נכדותיהם, לְבונה ותמנע, שתי בנותיה של הבת היחידה, והאֵם רצתה לנסוע לבקר את הבנות שלה.
כשהבת הגדולה עוד היתה נערה היתה הבת היחידה מסדרת לה להיכנס לבתי-הארחה או בתי-הבראה שבהם שהתה, כי ידעה שהבת הגדולה לא זוכה להגיע למקומות כאלה. פעם, למשל, הגניבה אותה למוסד באשקלון עם חוף צמוד, מוסד שאושפזו בו בעלי דיאטות מיוחדות, וחברה אחרת של הבת היחידה אפילו נשארה לישון שם.
צריך להבין: הבת היחידה היתה מְשׂוֹשׂ-לִבָּהּ של הבת הגדולה ועורק חשוב מאוד שלה אל החיים. היא למדה ממנה המון. הן אינפורמציה פשוטה, בזכות חמש שנות ההפרש ביניהן, והן שאפשר לברוח מהגורל, שיש אפשרות כזאת - בתנאי שאת נואשת ונועזת.
באותו יום הבת הגדולה ממש התרגשה, כי מעולם לא הציעו לה לבוא לטנטורה, והיא אף-פעם לא היתה שם.
מעניין, לשתיהן היה שיער בלונדיני טבעי בלי שום קשר לשיער של הוריהן, מן-הסתם מגֶנים של דור קודם, והבלונד הסתיר יפה מאוד את מוצאן המצרי וסיפק להן יתרון גדול, אפילו על אשכנזיוֹת בנות כיתותיהן, בבית־הספר העממי ובתיכון, שהיה להן שיער חום. בתקופות מסוימות הן היו כמו אחיות. בכל יום שישי, בבית הוריה של הבת היחידה ויחד עם ויטה אביה, הן היו רואות בערוץ היחיד של הטלוויזיה את הסרט השבועי בערבית, כי אצלם היה מותר לראות אותו בווֹליוּם רגיל, בעוד שבביתה של הבת הגדולה היה מותר לראות אותו רק בעוצמת־קול מונמכת מאוד, תחת מרותה של ויוויאן.
בשנות השבעים הן היו עולות לגג ביתה של הבת היחידה ביהודה המכבי להשתזף, אחרי שקודם-לכן היו מחמצנות את השיער, כדי שיהיה בלונדיני עוד יותר. הבת היחידה ידעה מה צריך לעשות כדי שהשיער ייראה טבעי והפליאה לטפל בו בעזרת מי־חמצן ואיזו אבקה כחלחלה שהמליץ עליה בעל בית־המרקחת.
הבת הגדולה קינאה בה, כי היא-עצמה היתה בעלת מראה אנורקטי ברמה של עור ועצמות, ואילו הבת היחידה היתה יפהפייה, נשית, חטובה, חכמה, משעשעת, שוקקת חיים ושובבה. סוכרת הנעורים שלה מנעה ממנה להתגייס, אך היא השלימה את החסך הפטריוטי והתחברה לכמה מן הגנרלים החדשים שהתמנו אחרי המסקנות ממלחמת יום הכיפורים.
על זה כבר הזעיפה הבת הגדולה את פניה וירדה עוד במשקל, אך איש לא שם לב לכך חוץ מצה"ל, שביקש ממנה להוסיף לעצמה שלושה קילו אם היא רוצה שיסכימו לגייס אותה.
כדי להגיע לטנטורה היה צורך שהבת הגדולה, שעכשיו כבר היתה הוויטאלית בין השתיים, תנהג במכוניתה. במשך השנים נהייתה הבת היחידה חולה מאוד. סוכרת הנעורים שלה הלכה והחריפה ככל שנעוריה רחקו ממנה. זה כנראה טִבעהּ של המחלה הזו - שהיא נמשכת גם לאחר שהנעורים חולפים, אך היא גם אינה מניחה לסימפטומים של הנעורים לחלוף: נותרים השובבות, שמחת־החיים הבלתי־מוסברת, הסקרנות, ההרפתקנות, יחד עם הכאבים הנוראים בגוף ובנפש.
היכן שלא שמו את האצבע על גופה - היו לה כאבים ראומטיים. ברגליים היו לה פצעים שאינם נסגרים, וגם העיניים שלה היו במצב לא טוב, אם כי היא ראתה וקראה.
היו לה אנורקסיה ביום ובּוּלימיה בלילה, ובסך-הכל היא כבר היתה רזה וחלשה והלכה בעזרת מקל, אך עדיין היתה יפה, אבל יופיה היה שונה מאוד מזה של נעוריה. תווי פניה היו חדים יותר, ועיניה החומות היו עמוקות.
ואילו הבת הגדולה שָׁמנה בזכות הלידות, ומצבה היה טוב יותר לעומת הימים שבהם היתה שלד מהלך. חוש ההומור שהיה לה הלך והידלדל, ברח כמו הסידן של בת־דודתה. חילופי התפקידים ביניהן היו נוחים לה מאוד.
היא שאלה את הבת היחידה אם נוח לה בפורד-פיאסטה, וזמן־מה עוד התעכבו עד שהיה לבת היחידה נוח. גם נדב, הבן הקטן של הבת הגדולה, צורף לנסיעה. הוא היה אז בן חמש.
כל הדרך בכביש החוף ניסתה הבת הגדולה בכל־זאת להצחיק את בת-דודהּ מצד אביה, אך הבת היחידה היתה קודרת. היו לה כאבים והיא פלטה גניחות, אנחות וצעקות. לפעמים נאלצה הבת הגדולה לאטום את לבה כדי לא לעשות תאונה. הילד שלה ישב קשור במושב האחורי, והיא הסבירה לו שלְבַת־דודהּ יש כאבים והיא סובלת מאוד, אך עוד מעט תקבל תרופה והכאבים יעברו.
הילד שאל למה צריך לחכות, והבת הגדולה אמרה לו שהתרופה נמצאת בטנטורה, אצל ההורים של בת־דודהּ, ולכן היא עושה את המקסימום כדי להגיע מהר ככל האפשר. היא דיברה אתו על לְבונה ותמנע, בנותיה של הבת היחידה והדודניות-מִשְׁנֶה שלו, שמחכות לו בטנטורה, וכמה נעימים יהיו בוודאי המים, וכל זאת בעוד הבת היחידה ממשיכה לצעוק ברקע ולומר, "אוי, אלוהים, אני לא יכולה יותר".
בטנטורה מצאה הבת הגדולה מקום חנייה קרוב לים ולבונגלוס והחנתה את המכונית. היא פתחה את הדלת לִבְנהּ, שרץ מיד אל הים, ואז פתחה את דלת המושב שלידה, אחזה במקל של הבת היחידה ועזרה לה לצאת מהמכונית.
"מזל שמצאנו מקום חנייה קרוב", אמרה הבת היחידה.
"מזל", חזרה אחריה הבת הגדולה והושיטה לה את המקל.
הבת היחידה הנחיתה עליו את משקלה הפעוט והתחילה לפסוע לעבר ההורים שלה - אדל וּויטה - שכבר חשו לקראתה. רגע אחרי שהוריה לקחו אותה ממנה עמדה הבת הגדולה והסתכלה סביב־סביב. גמעה את מלוא התמונה וקראה בשקיקה ובגעגועים:
"טנטורה!"
כל חייה שמעה על טנטורה זו, שמעולם לא זכתה להגיע אליה. החברים של ההורים, יוצאי קיבוץ עין שמר, היו נוסעים לטנטורה בחגים ושוכרים בונגלו ליד הים, כמו שנפשו בילדותם בפורט סעיד או בלבנון, אבל לצ'רלי ולוויוויאן לא היה מספיק כסף לטנטורה עם שלוש ארוחות, ואולי הם פשוט לא הרשו לעצמם. לעומת זאת, ויטה ואדל שכרו הפעם לא בונגלו, הקרוי פה איגלו, אלא אפילו חדר־הארחה ממוזג.
החול בטנטורה היה לבן ולא צהוב, ועל החוף לא היו אנשים רבים. גם לא במים. הים נראה נקי מאוד ועמוק כבר אחרי כמה צעדים. לא היה שובר גלים, ולכן גם לא היה מזח. כולם התיישבו על כיסאות־נוח. למרות ההזדמנות הגדולה שהיתה לאושר יחסי - ים, ילדים, שמש - קיננה שם בעצם אומללות גדולה. תמנע שחתה במים ובכתה בלי הפסקה. לא היה אפשר להרגיע אותה. כולם קמו וניסו לפי התור.
גם אמא שלה, הבת היחידה, נכנסה למים עד לברכיים, אפילו שהיה חשש גדול שהפצעים שלה יחטפו זיהום, ודיברה על לבה של בתה הקטנה שתפסיק לבכות, או לפחות תצא מהמים, ואז תוכל היא-עצמה להרגיעהּ. אבל הילדה רצתה להישאר במים ולבכות, והדבר העכיר את האווירה וגרם לרוגז כלפי הילדה. מי חלם אז שהילדה בדיוק מפתחת מחלה כרונית אוֹטוֹאִימוּנית משל עצמה, ומשום כך היא בוכה במים?
בצהריים נכנסו כולם לחדר הממוזג והתיישבו לאכול את הארוחה שהובאה מהמטבח של בית-ההארחה. כולם אכלו בכל פה חוץ ממי שהיו לו הפרעות אכילה, או שהיתה לו דיאטה מיוחדת, כמו לבת היחידה, או שהיה לו מישהו שפיקח עליו, כמו ויטה, שכל מה שהכניס לפיו לא חמק מעיניה של אדל - לאמיתו של דבר הופרעה שם האכילה של כל מי שסעד את לבו באותה ארוחה, פרט לבן הקטן של הבת הגדולה, ששום דבר לא הפריע לו לאכול.
אחרי האוכל פרשה הבת הגדולה כדי לישון, כי כבר היתה לה מועקה מכל האירוע. גם הבת היחידה שכבה לישון. הוריה יצאו החוצה עם הילדים, אבל לא לים, אלא למתחם שהילדים יוכלו לשחק בו והם יוכלו לדבר על ענייני השעה עם החברים שלהם מהגרעין המצרי שנשארו בחיים, והגיעו גם הם לטנטורה.
מיד כשהבת הגדולה והבת היחידה התעוררו משנתן אחזה תזזית בבת הגדולה והיא רצתה לחזור תיכף-ומיד לתל-אביב. הבת היחידה התעצבנה עליה, משום שהיתה בעלת הזכות הבלעדית לתזזיוֹת במשפחה, הן בגלל מחלתה, והן בגלל עברה המפואר המלא תזזיוֹת. הבת הגדולה האיצה בבת היחידה, וזו אמרה לה שתירגע, אבל הבת הגדולה יצאה לחפש את בנה שהיה עם המבוגרים מהגרעין. המבוגרים מהגרעין שאלו אותה מה מחכה לה בתל־אביב שהיא ממהרת כל־כך, ואז העלתה הבת הגדולה את הטיעון המוחץ שידעה שאיש לא יוכל לחלוק עליו:
"אני לא אוהבת לנהוג בחושך".
ואכן, הטיעון נתפס בקרב החבורה כַּטיעון הלגיטימי בה"א הידיעה. מישהי אפילו העירה בצרפתית שגם אביה של הבת הגדולה, צ'רלי זיכרונו לברכה, לא אהב לנהוג בחושך, אם זיכרונה אינו מטעה אותה.
הבת הגדולה אחזה בידו של הבן הקטן שלה וחזרה אתו לחדר, לבדוק מה מצבה של הבת היחידה. הבת היחידה אמרה לה שהיא מלחיצה בעצבנות שלה, וכי יש לה די־והותר כאבים ועצבים משל־עצמה. הן דיברו על חמש, ועכשיו רק ארבע. יש עוד שעה שלמה. אך הבת הגדולה היתה בְּשֶׁלָהּ: עלולים להיות פקקים בצומת.
הבת היחידה נתנה בבת הגדולה מבט זועם. היה לה פתיל קצר מאוד, אבל היא כבר היתה חלשה מדי.
כעבור עשרים דקות שירכה שיירה קטנה את דרכה אל המכונית. הבת הגדולה צעדה בראש, אחריה הלך בנה, ואחריו דידתה על מקלה הבת היחידה.
"הרומאן המצרי", מאת אורלי קסטל-בלום. עריכה: מנחם פרי. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 180 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
