הרס יצירתי: סגירת פרי הגליל תעזור לחצור

נראה שמפעל פרי הגליל משמעותי מאוד לפרנסה של תושבי העיר הקטנה חצור. לכל הפחות, זוהי הנחת היסוד כשאנו נדרשים לנושא. אבל אולי המפעל הזה כבר לא צריך להתקיים? אולי הסגירה שלו "תנקה" את חצור מכל המרכיבים הישנים, הלא מתאימים, הלא רווחיים והלא כדאיים?

לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס

אמנם יש לנו, כחברה, אחריות לעובדים, אבל מי צריך קופסאות שימורים? יתפתחו שם מפעלי היי-טק. חצור תפתח דף חדש רענן.

השתגעת!?

נתחיל ונשאל: איך אפשר להתייחס לסגירת מפעל בצורה מחוייכת כזו? האם באמת סגירת המפעל יכולה לייצר התחלה חדשה? ובכלל, למה כדי לייצר התחלה חדשה צריכים להיעלם מפעלים אחרים?

את התשובות לשאלות האלה מביא לנו הכלכלן החשוב יוזף אלואיז שומפטר. שומפטר פעל בתחילת-אמצע המאה העשרים בוינה, ואחר כך בארה"ב. אחד המשפטים המפורסמים שלו היה: "מיתון הוא בסך הכל דוש (מקלחת) טוב" - כלומר, מיתון ינקה את הכלכלה מעודפי לכלוך שמצטברים בתוכה ויכין את הקרקע לכלכלה חדשה. אז מה יקרה עם פרי הגליל?

השאלה הזו היא כמובן שאלה מורכבת. יש כאן לא מעט שיקולים חברתיים, דמוגרפיים, כלכליים ואולי אפילו בטחוניים. אבל הכיוון התיאורטי של שומפטר עוזר לנו להבין מה מקומו של מפעל כמו פרי הגליל בתיאוריה של המערכת הקפיטליסטית.

נגמרו הרווחים

בואו נדמיין כמה מפעלים שפועלים באנגליה של המאה ה-19. הם מייצרים שולחנות זהים, פועלים באותה הטכנולוגיה ומתחרים זה בזה. באיזשהו שלב התחרות מתעצמת ובעל מפעל מסוים מוריד את מחיר המוצר.

עובדים במפעל פרי הגליל מתבצרים. "הסגירה תכין את הקרקע לכלכלה חדשה"

מיד אחר כך חייבים בעלי המפעלים האחרים גם הם להוריד את מחירו של השולחן שהם מייצרים. ושוב, התחרות ממשיכה ויש הורדת מחיר נוספת. ועוד אחת, ועוד אחת.

וכך, בניסוי המחשבה הזה, אנו מגיעים למצב שבו בעל המפעל מייצר שולחן בעלות של 100 שקל ומוכר אותו ב-100 שקל. הוא לא מרוויח בכלל. האם סביר שמערכת כזו תחזיק מעמד? התשובה היא לא.

את הדגם הנ"ל מציג שומפטר בספרו "התיאוריה של ההתפתחות הכלכלית". ולמה בעצם, שואל שומפטר, המערכת הקפיטליסטית לא נראית כך? במילים אחרות, מאיפה מגיעים הרווחים לבעלי המפעל? התשובה של שומפטר חד-משמעית: חידושים טכנולוגיים ויזמות.

אז איך זה פועל?

נחזור לרגע ליצרני השולחנות. כמו שאמרנו, הם מייצרים את אותו מוצר באותה עלות ובאותה טכנולוגיה. המחיר שלהם לצרכן זהה, אבל בגלל התחרות הם חייבים להוריד את המחיר.

והנה, לאחד מהתעשיינים האלה יש רעיון מהפכני: אולי, הוא אומר לעצמו, נוסיף עוד בוכנה למנוע השמאלי ובכך נגדיל את כמות סיבובי המנוע. כלומר, בעל המפעל מפתח טכנולוגיה חדשה והטכנולוגיה הזאת עוזרת לו לייצר את השולחן בעלות של 60 שקל במקום בעלות של 100 שקל.

ולכן, בזמן שהמתחרים שלו מוכרים כל שולחן ב-100 שקל, הוא מוכר ב-80 שקל ועוד מרוויח. "תעשיין זה שבר את שיווי המשקל שהיה במערכת המפעלים האלה", יגיד שומפטר, "הוא הכניס חידוש". ואכן, החידוש הזה מאפשר לו להרוויח יותר ולנצל את הכסף שלו הלאה. כלומר, להשקיע את הכסף במפעל ולהמשיך בצמיחה.

וולטר בנימין והמלאך החדש

בהדרגה מעתיקים המתחרים את החידוש, מצליחים להוריד את המחיר ושוב חוזרים למערכת של שיווי משקל - עד ההמצאה הבאה.

שיווי המשקל החדש מסתיים בהמצאה טכנולוגית חדשה שתביא רווחים עצומים לממציא שלה, תוזיל את עלות הייצור, תרחיב את המערכת הכלכלית וגם תעלים את הטכנולוגיות הקודמות. הקפיטליזם, כך אומר שומפטר, מתקדם במעגלים של הרס יצירתי: טכנולוגיה חדשה על גב טכנולוגיה שאינה רלבנטית.

האם גורלו של פרי הגליל לההרס בסערה הגדולה של יצירה קפיטליסטית חדשנית? אני מניח שכן (ובוודאי לא רק מסיבות טכנולוגיות).

וזה המקום להזכיר פילוסוף אחר שמביא לנו סופה אחרת: הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי ולטר בנימין. בנימין מביט בציורו של פאול קליי משנות ה-20 - "המלאך החדש" - ורואה את מלאך ההיסטוריה מוטס קדימה על ידי סופות של קידמה. המלאך מוטס לעבר עתיד מפחיד ולא מפסיק להסתכל לאחור אל אלה שנפלו בצד הדרך.

"יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות", כותב בנימין, "הוא רואה שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך... סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קִדמה הוא הסערה הזאת".

אושי שהם-קראוס, מומחה לפילוסופיה של הכלכלה, מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ליצור קשר ולהאזין לתכנית הרדיו של שהם קראוס "קצה הקרחון ". התוכנית משודרת בימי רביעי, בשעה 12:05, ברשת א' של קול ישראל