המפעל נסגר ולא נשאר דבר: פרק מ"עמקפלסט"

במציאות היומיומית העבודה תופסת נפח משמעותי ביותר. למעשה, העבודה היא ההשתייכות החשובה ביותר של האדם אחרי משפחתו, ויש לה השלכות עצומות על חייו, על ההערכה העצמית שלו, הסיפוק, העניין בחייו, יחסו לכח, למעמדות ולהיררכיה, להצלחה ולכשלון, לאמת ולמוסר ולאתיקה מקצועית.

"התעשייה היחידה שמכבדים ומעריכים היום היא תעשיית ההיי-טק", קובלת דורית קלנר, מחברת הספר "עמקפלסט". "אנשים בזים, שוטמים ומנסים להדחיק ולהרחיק מתודעתנו את המפעלים. רציתי להראות עד כמה המפעלים הללו נהדרים, יפים, בעצם, והמכונות - חושניות. כל הטכנולוגיה הזו שמייצגת את השכל, את הבינה ואת ההישגים של האדם מרגשת אותי".

"עמקפלסט", שיר הלל למפעלים

לקריאת הספר בגרסא הדיגיטלית לחצו כאן!  

לעת ערב קרנו הקירות ופלטו את החום הכמוס שאצרו בקרבם כל היום. החדר הפך אפל ומחניק, ולכן פתחה נורית לרווחה את הדלת החורקת - היא צריכה להגיד לשאול שישמן את הצירים - יצאה החוצה ועמדה לרגע, מהססת, מכווצת את עיניה בשל האור הבוהק, הפתאומי, על משטח הבטון הסדוק, הניחה את הטלפון הנייד ואת ספל התה שנשאה בידה על שולחן הפורמייקה הרעוע, המתקלף, שהשאירו אחריהם הדיירים הקודמים, הטתה את כיסא הפלסטיק הלבן והטיחה אותו אל הרצפה, בחוזקה, כמה פעמים, אולי יותר מכפי שהיה צריך רק כדי לנער ממנו את כל אבק השיטה הצהוב וכמה תפרחות יבשות, סגולות, שנשרו מכליל החורש.

כן, כבר עוד מעט פסח, חשבה, חם. הימים מתארכים. היא חיפשה בכיס מכנסיה ממחטת נייר אחת שהיתה יבשה יותר מכל האחרות שדחפה לשם במהלך היום, התיישבה באנחה על הכיסא, ומחטה את אפה. אצלי האלרגיה מבשרת את האביב. סביב עמדה שלווה גדולה, שותקת, רק ברחשים ריחפו באוויר החמים, המדיף ריח רטוב של עשב ופריחה.

ממקום מושבה יכלה לראות שם גבוה, על ההר, מעל למטעי האפרסק והשקד המנוקדים בוורוד ולבן, את המנזר, מנצנץ בקרני השמש האחרונות, ממש רגע לפני שמחשיך. כמה טוב להם שם, למעלה, חשבה. אצלם כל יום אותו הדבר, שום דבר לא משתנה. היא הציצה בשעון. מה יש לך, יש עוד זמן, תירגעי.

היא לגמה לאטה את התה הפושר, המתקתק.

החדר שלהם שכן בקצה הקיבוץ, ממש צמוד לגדר, בשכונה הוותיקה, שננטשה על ידי החברים שעברו מזמן לחדרי משפחה מרווחים יותר. עכשיו שימשו בתי השכונה - ובהם משטח שיש סדוק וארונות מטבח מעוקמים, מזרן על רצפת חדר השינה ושירותים דולפים וביוב שעולה על גדותיו - בשכירות זולה לצעירי העמק. תריסיהם נשמטו, רעפים התעופפו ונשרו מן הגגות, ובין המבנים נותרו רהיטים עזובים, ספה בלויה ומתפקעת, כיסאות שבורים, שאריות מחצלת קש, שבעונה הזו, לאחר הגשמים, שקעו בתוך שדה של עשבי פרא וקוצים ירוקים והעלו הבל חם של רקב ועובש.

ציפור התחבטה לפתע, בפראות, בין ענפי כליל החורש והתעופפה, דחופה ומבוהלת, כשהיא משירה אבק מוך ופלומת נוצות ואניצי קש. משהו הפחיד אותה, חשבה, הביטה למעלה וחיפשה, לשווא, את הקן החבוי בין העלים הרחבים, הירוקים.

שאול התקשר קודם לשאול אם להביא משהו מהדרך.

"נוריתי," אמר, "תסתכלי מה חסר במקרר."

כשהוא קורא לה נוריתי היא יודעת שהיה לו יום טוב. פריצת דרך בפרויקט, או אולי איתר איזה באג בתוכנה ששיגע אותו כבר כמה ימים.

"יותר טוב שתבוא ישר הביתה ונקפוץ ביחד למרקטזול בעפולה, הבית ריק. ומחר לא יהיה לנו זמן," אמרה, "אתה זוכר, בגלל האירוע של כינרת וצביקי."

שקט בצדו השני של הקו.

"הבריתה, אתה זוכר, בשישי בצהריים. נוכל להיכנס לאמא שלך אחר כך," אמרה, כדי להפיס את דעתו. בזמן האחרון הוא מתעצבן מבריתות של אחרים.

"טוב, אז נעשה כבר קניות לחג, אולי תבשלי משהו, תמלאי את המקרר."

נורית התאפקה שלא לומר בשביל מה, הרי סדר הם עושים אצל ההורים שלה ובחג השני יאכלו אצל אמא שלו.

ככה שנשארה לה עוד חצי שעה להירגע מהשבוע הזה, לפני ששאול יגיע. מה להירגע, שוב את מגזימה, לא קרה כלום, בעצם. למה היא בכלל לוקחת ללב. שאול בטח יגיד שאסור לה להתעצבן משטויות, ככה את הורסת את הסיכויים שלך להיכנס להיריון, ואם כבר מדברים אז למה אנחנו מחכים? מתי תלכי כבר לעשות את הבדיקות? היא לא עונה, שותקת, חושבת למה שלא תלך אתה להיבדק.

ובכלל למה הוא כל כך בטוח שזה משהו אצלה. גם הוא וגם פלורה, שנדנדה ונדנדה עד שהתייאשה והפסיקה וכבר לא שואלת כלום, רק לוקחת את שאול הצדה ומתלחשת איתו. נמאס לה כבר משני אלו ביחד.

שאול אומר אני לא מבין אותך, נורית, מה הבעיה שלך, נורית.

בזמן האחרון נדמה לה שהרחובות מתמלאים פתאום בבטנים של היריון ועגלות של תינוקות ולפעמים גם מתכווץ לה שם למטה, בבטן, מתכווץ ומציף בתשוקה קדחתנית, דוחקת.

ובה בעת משהו בה עקשני, זהיר, שב ומתחמק ודוחה. אחרי זה שום דבר לא יהיה אותו הדבר. הכול ישתנה.

ואת לא טובה בשינויים.

ומה יהיה עם העבודה.

והיא זוכרת איך שלפני שנה, כשקפצה לאיריס, מצאה אותה, בחמש אחר הצהריים, בפיג'מה, מסתובבת בבית עם רועי על הידיים ובוכה יחד איתו, פקעת עצבים.

"לא יודעת מה יש לו, לילד הזה," אמרה, משתנקת, "בוכה כל הזמן ולא רוצה לישון. ועוד לא הספקתי להוריד כביסה ותכף מוטי יבוא ואין לי כלום מה לתת לו לאכול."

נורית לקחה ממנה את הילד ושלחה אותה לעשות מקלחת והורידה כביסה והרתיחה מים לקפה. בעיניים אדומות ושיער מטפטף ישבה אחר כך איריס אל השולחן, כוס קפה בידיה, ואמרה, "נורית, תשמעי לי, תיקחי את הזמן שלך. אל תיתני לאף אחד להלחיץ אותך. האמת, השנה הראשונה אחרי החתונה היה הזמן הכי טוב שלנו. ותראי אותנו עכשיו. בקושי מדברים, רק על הילד, כן אכל, לא אכל, כן ישן, לא ישן, לא יוצאים לבלות אף פעם כי למי יש כוח ועל סקס בכלל אין מה לדבר. מה אני אגיד לך, נורית, אני מוכרחה, מוכרחה, לחזור כבר לעבודה. מתה לשים איפור, להתלבש, לצאת קצת מהבית, לראות אנשים."

אבל תוך כמה חודשים שוב היתה בהיריון ולא היה שום טעם לשים את הילד במעון כשתכף היא שוב יוצאת לחופשת לידה.

הטלפון זמזם ורטט, רגע שקט אי אפשר פה, והיא הביטה בו ברתיעה והמתינה, אולי יתייאשו וינתקו, אבל הוא התעקש ולא חדל, זע ורטט ורעד עד שכמעט נפל מקצה השולחן כשהושיטה לבסוף יד ותפסה אותו והציצה במסך. ולדימיר. נו, מי זה יכול היה להיות.

אין לה כבר כוח לחכות למחר בבוקר, שאז כוננות הטלפון השבועית תעבור לעופר. והלילה - פעמיים העירו אותה, פעם אחת כי הצבע של הקומפאונד לשולחנות גינה יצא מחוץ למפרט ומנהל המשמרת פחד להפסיק ייצור על דעת עצמו, ובפעם השנייה מי יכול לזכור. יש לה מזל ששאול ישן כמו בול עץ ולא שומע כלום.

"כן."

לא התכוונה שיצא ככה, תוקפני. אבל הוא יכול לבוא בטענות רק אל עצמו, בקושי שעה שיצאה מהעבודה וכבר הוא מתקשר.

"הגיעה דוגמה ראשונה מהאנטי סטטי עם הסיליקה הצרפתית. יוצא יופי - הזרימה, הצפיפות, גם הרמנו בלון של פילם והכול בסדר."

שתיקה. זבוב טופף לו בגנדרנות על שפת הספל, והיא נופפה בידה.

"רק רציתי להודיע לך," אמר ולדימיר. וכשלא ענתה, הוסיף, "שיהיה סוף שבוע שקט."

"גם לך." וניתקה.

יוצא יופי. ובשביל זה לטלפן? יימח שמה, איזה מזל יש לה, לדפנה, איפה שהיא לא נוגעת מצליח לה. עכשיו היא כבר תהיה בטוחה שהיא יודעת הכול יותר טוב מכולם.

ושוב לא יכלה לשבת יותר, קמה ונכנסה והביאה מטאטא והחלה לגרוף בחמת זעם את העלים היבשים והתפרחות והאבק. אם ככה אז טוב, נראה לה את המקום שלה.

היא תסכם עם עופר שישתוק ולא יגיד כלום.

חייכה לעצמה. כן, זה יעשה את העבודה.

כי אתמול ראו בתוכנית הכוננויות שזו של דפנה נופלת בדיוק על ליל הסדר. עופר ישר רצה להציע לה להתחלף. המתחנף. ובכלל, גדעון אף פעם לא השתתף בתורנות, בכל זאת המנהל. ודפנה - זאת אומרת שרק ככה תוכל ללמוד את כל הבעיות, מבפנים. רוצה להיות גיבורה אז מי אנחנו שנפריע לה. בבקשה, שיהיה לה חג שמח.

הזבוב חזר והתעופף סביבה, והיא הושיטה יד בתנועה נרגזת.

איך ידעה, איך הרגישה, איך, כבר ביום הראשון, כשראתה את גדעון מסתובב איתה, עם דפנה, במעבדה, מראה לה את כל הציוד, מסביר בהתלהבות, מנפנף את הידיים באוויר, שהנה, הלך עליה, מעכשיו הכול ישתנה. ישר ראתה שהאישה הזו, מסתובבת לה בחצאית ועקבים בתוך הרעש והחומרים והאבק, הכול בא לה בקלות. הזכירה לה את הבחורות האלה שלמדו איתה בטכניון, אלה עם המכונית והדירה שאבא שלהן שכר בשבילן בתקווה שאולי יתפסו איזה בעל מהנדס, שלא היה להן אכפת בכלל מהלימודים ובכל זאת קיבלו את הציונים הטובים ביותר בכיתה, ומיד התעוררה בה איזו טינה מרה, עכורה.

ולדימיר אומר שזה לא תפקיד לאישה. בדרך כלל הוא מדבר שטויות אבל הפעם הוא צודק. כאן צריך מישהו חזק, כמו גדעון, שיעמוד מול הלחצים של הייצור, של יהודה, של המעצבן הזה אריה מהשיווק. ובכלל, היא לא יכולה לסבול את זה שמישהו אחר יושב שם במשרד של גדעון, מנהל את הישיבות, אומר לה מה לעשות.

כבר לא נותר מה לטאטא אבל בין כה וכה כבר שכך כעסה, והיא שבה והתיישבה על כיסא הפלסטיק הלבן. הרי גם אותה לקח גדעון לסיבוב במפעל, אז, בקיץ, כשחיפשה עבודה, מיד אחרי שסיימה את הלימודים.

באולם הייצור הגדול, הרחב, בין המכונות העצומות, הרוטנות, הסובבות, התגמדו הפועלים בגופיות אפורות, בפנים ושיער וזרועות לבנים מגיר, מתרוצצים, מחליפים שקים, מחברים צינורות, מכוונים כפתורים ומושכים בידיות. האוויר הלוהט, הדביק, אפף אותם בענני אבק וחדר לנחיריים עם אדי קיטור וריחות מתכת חמה, והרעש מחריש האוזניים הרעיד אותה שם בבטן, למטה, והיא ידעה מיד שזה בדיוק המקום בשבילה וכשחזרו למשרד אמרה לו שכן, זה נראה לה ומתי תוכל להתחיל.

כן, אז היתה צעירה ותמימה, לא הבינה כלום. כל מה שהיא יודעת עכשיו, גדעון לימד אותה. כמה פעמים נזכרה במה שאמר לה בהתחלה, "אל תסמכי על אף אחד. כולם כאן מכסים את התחת שלהם ובייחוד הייצור. לא רוצה לשמוע ממך 'אמרו לי', 'שמעתי', מה שלא ראית בעצמך ובדקת שלוש פעמים לא קיים מבחינתי. מבינה?"

כל כך הרבה פעמים אחר כך ראתה שצדק.

ועוד דבר שגדעון אוהב להגיד זה שמהנדסים צריכים לשבת על התחת שלהם ולעשות את העבודה שלהם. זה לא בשבילכם, להסתובב אצל לקוחות. זה התפקיד של אנשי השיווק, הם מבינים בזה. "אתם, מכיר אתכם," הוא אומר, "רוצים להראות לכולם שאתם חכמים גדולים ולא יודעים להיזהר. כמה שאלות - וכל אחד יכול להוציא מכם פורמולות, סודות של החברה, מי יודע."

ואף פעם לא היתה לה בעיה עם זה. להפך, התאים לה. מה יש לי לחפש אצל לקוחות, אמרה לשאדי בשעות הארוכות, השקטות, של אחרי הצהריים, כשישבה על כיסא המעבדה הגבוה, משלבת רגל על רגל, מחכה לדגמי הפלסטיק שיימשכו, לאט לאט, במכשיר המתיחה, עד שיפקעו. הרי לקוח יכול פתאום לשאול אותי אם המשלוח הגדול זהה בדיוק לדוגמה שקיבל קודם, או מה המחיר. מה אני צריכה להסתבך.

ככה היא אוהבת וזה עובד הכי טוב - קודם מקבלת מהמשווק דוח ביקור אצל הלקוח ודוגמאות, ואז יש לה את הזמן שלה - עושה אנליזה כדי לנסות לגלות מה יש שם, בפנים, איזה פולימר ואיזה מלאנים ותוספים, שזה החלק המרתק של העבודה, שמצריך ידע וניסיון וגם קצת ניחוש והעזה, כמו איזו חידת היגיון טובה, ואחר כך מרכיבה פורמולות, בוחנת צירופים שונים ומנסה אותם ומכניסה את כל התוצאות למחשב ומסדרת טבלאות ברורות ויפות, שזה היה החלק הבטוח, האטי, שאהבה.

והיא גם טובה בזה. טובה מאוד, היא יודעת, למרות שגדעון אף פעם לא אמר לה איזה מילה טובה אבל היא לא היתה צריכה שיגיד לה, היא ידעה, וגם כולם במפעל ידעו, שהיא טובה בזה, ובגלל זה כיבדו אותה ושמעו למה שהיא אומרת, אפילו יגאל, שהיה הראשון שיהודה הביא ונמצא פה יותר שנים מכולם. ובכל בוקר ישר כשקמה כבר לא יכלה לחכות עד שתיכנס למפעל ותעלה במדרגות ומאחורי הדלת חיכו לה החומרים, בכניעה, בהתמסרות, שתפשפש בהם ותבדוק אותם. מעבר לחלון הרועד, המאובק, נהמו המכונות. בערבים לא רצתה לוותר על זה, התקשתה להניח הכול וללכת הביתה.

ועכשיו הכול השתנה.

עכשיו, בכל בוקר, כשהיא מתעוררת וחושבת על העבודה, כואבת לה הבטן כאילו היתה שוב לפני המבחנים בטכניון. נגמר השקט, אין לה דקה לעצמה. זאתי אוהבת לשאול שאלות, מחטטת ולוחצת כל הזמן, התקשרת כבר, שלחת כבר, מה יצא לך, תסבירי לי למה עשית את זה, שום דבר לא מספיק טוב בשבילה. והכי גרוע שדורשת מהם שיעשו דברים שאף פעם לא עשו, כמו לדבר עם לקוחות או לכתוב מכתבים לספקים או לטלפן לחוץ לארץ.

גם עופר נלחץ מזה. "את זה גדעון עשה תמיד," אמר לה.

אבל זה לא מזיז לה. "אתם מבחינתי, כמנהלי הפרויקט, אחראים לדבר גם עם ספקים ועם הלקוח. אני לא רואה מה הבעיה."

אז מה כבר יכלה להגיד, תשמעי, דפנה, יש בעיה. את אולי לא מבינה אבל יש כאן אנשים שאף פעם לא כתבו מכתב באנגלית. שאף פעם לא טלפנו למישהו בחוץ לארץ. שבקושי עברו את המכינה באנגלית עם שישים ושתיים וגם זה אחרי שלמדו יום ולילה במשך שבועיים. והאנשים האלה זה אני. הא. נראה אותך אומרת לה את זה.

לחלוחית עלתה בעיניה והיא מחתה אותה בכעס בממחטה הלחה שאחזה בידה, לגמה מהתה הקר והסתכלה בשעון. עוד עשר דקות שאול מגיע. תפסיקי לרחם על עצמך. הבעיה שאין לי עם מי לדבר. אין. כולם שותקים, לא מעזים להגיד לה כלום. ככה זה המנטליות של הרוסים, הבוס תמיד צודק. מכולם אפשר היה, אולי, עם שאדי, אבל זה סוף הרמדאן ויש אצלם חג עכשיו, עיד אל פיטר. כבר ארבעה ימים שהוא לא בא לעבודה.

אולי להתייעץ עם אבא. גם לו היו תמיד בעיות עם המנהלים. לא, השתגעת, מה את רצה אליו כאילו את עוד ילדה קטנה. ובכלל, למה להדאיג אותו.

פעם, כשעוד היתה ילדה קטנה, לפני הקיץ ההוא, ריחמה על אבא שלה. פלורה והבנות מילאו את הבית, פלורה והבנות היו הבית, דיבורים בלי הפסקה וסיפורים על הקליינטיות בחנות והבנות עם הבגדים שלהן והשיער שלהן והבעיות שלהן והבישולים והכביסות. ואבא, הוא רק ישב בכורסה בסלון, קרא עיתון או צפה בחדשות בטלוויזיה.

לפעמים בכלל שכחו שהוא שם. רק כשאחת הבנות התעקשה ורבה עם אמא כי רצתה משהו, לנסוע לים עם החברות, או לחזור מאוחר ממסיבה, פלורה היתה אומרת "לכי תשאלי את אבא שלך."

ואז ידעו שזה באמת אבוד, כי אבא היה תמיד אומר, "תעשי מה שאמא שלך אומרת."

ובקיץ ההוא, כשהיתה בת שש עשרה, כבר לא הסכימה לעבוד בחנות. את רואה שזה לא בשבילי, אמרה. פלורה לא התווכחה, רק אמרה אם ככה אז תלכי לעבוד אצל אבא שלך, במפעל.

בבגדי העבודה הכחולים אבא נראה, איכשהו, גבוה יותר, ואת הקול שלו, רם ובוטח, שמעו מעל המולת המכונות. חדר האחזקה היה מסודר ומאורגן, מדפים עם קופסאות מסומנות יפה במדבקות ובתוכן חלקי מתכת כסופים ואדמדמים ושחורים. איציק, שהסביר לה איך למלא את טופסי ההזמנה ולמצוא כל בורג לפי המספר הקטלוגי שהורכב מהספרות של האורך והקוטר, אמר "תיזהרי, אל תעשי טעויות, אנחנו לא רוצים שאבא שלך יתעצבן." הוא קרץ אליה אבל לא חייך.

על השולחן היה מונח מנוע גוסס ומחרחר ואבא גחן מעליו ופשפש בו בידיים טובות ורחמניות עד שזה נרגע והתחיל לנשום נשימות סדורות ורגועות. אחר כך, בארוחת הצהריים, כל האחזקה ישבו ביחד בשולחן אחד, צחקו ודיברו על כדורגל ועל העבודה ועל בחורות. כל מי שדיבר הסתכל אל אבא ואמר, מה אתה אומר, מנחם, ככה זה, מנחם. אבא אכל ושתק, לפעמים זרק איזה מילה וכולם הקשיבו.

אחרי זה כבר לא ריחמה עליו. אפילו קינאה בו, לפעמים, וחשבה שכשתגדל גם אצלה זה יהיה ככה, בעבודה כולם ישתתקו ויקשיבו כשהיא תדבר.

עכשיו זה כבר לא יקרה. איך כל מה שבנית לך יכול להתמוטט ככה, פתאום, בבת אחת, ובגלל מה, אחת כזאתי, דפנה.

וכשהמתינו בדממה בשעה ששער הקיבוץ החליק ונפתח לאטו על המסילה, הוסיפה ואמרה, "נראה לי שבשבוע הבא אקבע תור ברמב"ם, אצל ד"ר לפיד."