"חלונות": שמישהו יסגור את התריס
המשורר ואיש התיאטרון יעקב איילי מביא את עולמו אל המסך ב"חלונות". אבל מקבץ האפיזודות שיצר לא מתגבש לסרט של ממש. גם ההופעות של אבי קושניר, מנשה נוי, קרן מור ושירה גפן לא מצילות את המיזם התמוה הזה
מדברים הרבה על החום והלחות ב"חלונות", סרטו של המשורר ואיש התיאטרון יעקב איילי, שמתרחש בעיצומו של חודש אוגוסט. מדברים ומתלוננים, אך איש משום מה אינו חושב להפעיל את המזגן - עניין תמוה כשלעצמו כשמדובר בקיץ הישראלי. אנשים גם שבים ומקטרים על העיר המכוערת והמלוכלכת, אך תל אביב כמעט ואינה נראית בסרט. עוד סיבה להרמת גבה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
"חלונות", שגיבוריו אכן מתצפתים החוצה מבעד לחלונות או עומדים לידם, מורכב מאפיזודות, חלקן קצרות מאוד, שעניינן חיים, אהבה, יחסי הורים ובניהם וכמיהה לקשר אנושי. לא משהו שלא שמענו על אודותיו בעבר, אבל זו כמובן אינה הבעיה.
הבעיה היא, בראש ובראשונה, ברצף האפיזודות שיש בהן משהו תיאטרלי מאוד. עד כדי כך שמעניין היה לראות כיצד הן היו עובדות על במת התיאטרון.
הדיאלוגים (שחלקם יפים מאוד) נמסרים במלאכותיות מייגעת - האקספוזיציה המתרחשת בחנות ספרים תל אביבית נדמית כמו פרודיה על הקולנוע האירופאי המודרניסטי של שנות ה-60, ולא בטוח שזו היתה הכוונה - והעמדת השחקנים והמצלמה נטולה כל ערך קולנועי שהוא.
אפיזודה אחת עוסקת באב המנסה לשדל את ילדו הזאטוט להטיל את מימיו בסיר, אחרת מתארת אישה המגיעה אל בית בעלה לשעבר השרוי באבל במטרה לשכנעו לחדש את הקשר עם בנו. וישנה גם זו שבה גבר וזונה מוצאים עצמם עומדים דום בצפירת יום השואה.
הסרט מנסה, כך אפשר רק להניח, לומר משהו על מעגל החיים. זו הסיבה שהאפיזודה הפותחת היא גם זו החותמת אותו, בהבדל אחד - הפעם האב פונה אל אביו הקשיש המוטל על מיטה בבית זקנים הקשיש בבקשה שישתין אל תוך בקבוק. זוהי גם האפיזודה המוצלחת ביותר ב"חלונות", אולי משום שיש בה איזושהי פואנטה, וגם מידה של רגש, שנעדרים לגמרי מהסיפורים האחרים.
וזוהי עוד בעיה. השילוב של סיטואציות מזויפות עם יומרה ארס-פואטית (החוט המקשר בין הסיפורים השונים הוא גבר מסתורי החוקר את ענייני הלב) הופך את "חלונות" ליצירה לא בוגרת במיוחד, שאליה נלווית תשוקה פרובוקטיבית זולה וילדותית. עובדה - מרבית הנשים בסרט סובלות מיחס מבזה במיוחד מצד הגברים שלהן, ואחת אפילו מכריזה בקול על נכונותה להיות שיפחה אם רק ייענה האדון לבקשתה.
לו רק היו האפיזודות השונות דנות ברצינות בדינמיקה וביחסי הכוח שבין גברים ונשים, אך לא.
יתר על כן, כמה מהאפיזודות הן כה קצרות (כמו זו שבה מבשרת אישה הרה לבעלה על אודות אביו הלא אהוב שהתמוטט בסופרמרקט) עד שקשה להבין מה הן עושות פה. כתוצאה, שורה על הסרט מין חשיבות עצמית מופרכת שמעוררת כלפי הסיטואציות המתוארות בו אנטגוניזם וניכור.
כאמור, לגמרי לא ברור מדוע התעקש איילי לממש את "חלונות" כסרט קולנוע דווקא. לזכותו ייאמר, שכמה מבכירי שחקני הסרטים בישראל נענו להזמנתו להשתתף באפיזודות התמוהות בחלקן אליהן לוהקו. אבי קושניר, שמיל בן ארי, מנשה נוי, קרן מור, שי אביבי ושירה גפן - רשימה חלקית בלבד - נוטלים פה חלק. למרבה הצער, גם הם לא מצליחים להפוך את "חלונות" ליצירה שאפשר להתייחס אליה ברצינות.
