כתוב ביד: לחבר בין הרגש לדף

תארו לעצמכם את טולסטוי כותב ביד את 1440 העמודים של 'מלחמה ושלום' בלי 'חתוך' 'הדבק' או מכונת צילום, כשבכל פעם שהוסיף או שינה משהו היה עליו (או על אשתו שהעתיקה את כתב היד שבע פעמים ל"נקי") להתחיל הכול מחדש.

אתם נוטים ודאי לחשוב על הטרחה העצומה שיש בכך ולא על החוויה הפסיכופיזית העמוקה הכרוכה בפעולה הזאת של היד האוחזת בעיפרון/ עט, שהם המשכה של מחשבה המציירת עצמה על נייר בקצב מהיר או איטי, בשורות עולות או יורדות, באותיות יציבות או רועדות, עגולות או זקופות, שוכבות על השורה או מתוחות כלפי חוץ, פוצעות את הנייר או חיות אתו בשלום.

כתיבה ביד אינה טרחה כי אם חיבור שלם יותר בין אדם למילותיו(צילום: shutterstock)

היו שהבינו את הקשר הבלתי אמצעי בין הגוף לאותיות. הנביא יחזקאל התבקש על ידי אלוהים לאכול את המגילה שקיבל מידו. שלמה בר, סולן 'הברירה הטבעית' מתאר בשירו 'אצלינובטודרא' טקסי חניכה של ילדים בני 5: "מכניסים לבית כנסת וכותבים על לוח של עץ בדבש מאלף ועד תו את כל האותיות בדבש ואומרים לו: חביבי לקק. והייתה תורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש, אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס". מורה רוחנית בשם ימימה הייתה ידועה בזה שהכתיבה את תורתה לתלמידיה ועצם הכתיבה הייתה הלימוד.

מה המשותף לכל אלה? הגוף. היד הכותבת או הלשון המלקקת מטביעה לתוך הגוף את האותיות, את קו המתאר שלהן, והופכת אותן למשהו ששוב לא יישכח, כמו רכיבה על אופניים, כמו שחייה.

בני דורי, אנשים כותבים, הנמצאים על קו התפר שבין הכתיבה ביד לבין ההקלדה, לא יוותרו על התענוג החושי: הרגע בו נפרש הנייר הלבן או הממוחזר, הצהוב או המשובץ, פנקס או מחברת.

הרגע בו אוחזת היד בעט הנבחר, מרחפת על פני תהום הדף עד שמתוך התוהו ובוהו של המחשבה נוצר פתאום המגע ומתחילות לנבוע הצורות המאזנות אלה את אלה, מתרחקות או מתחברות בסיבים דקיקים של דיו, והיד שהיא המשך המחשבה נעה על פני הדף בהנאה של צייר היוצר קומפוזיציה, גם אם ימחק בזעם או יקרע את הדף ולפני השלכתו לפח יעשה ממנו כדור.

כל זמן שאני כותבת ביד, הכול עדיין מאד פרטי וברשותי. העברה לצג כבר יוצרת הזרה בדרכו של השיר לרשות הרבים. כתב הוא דבר מאד אינטימי, מסגיר, הכי ייחודי לאדם, ממש כמו טביעת האצבע שלו.

מי לא זוכר פתק או מכתב ממישהו אהוב, שעוד טרם קריאתו, התרגשנו רק למראה כתב ידו הייחודי של השולח? האם נתרגש באותה מידה מפונט? אולי.

הכתב הולך ונזנח בימינו אי שם אחרי הכיתות הראשונות של בית הספר היסודי.אפילו תינוקות משיטים כבר את האצבע על מסכים למיניהם, מעבירים תמונות, מפעילים אפליקציות, עוד לפני שלמדו לדבר.הדור הזה יחליף ודאי את עונג הכתיבה בסוגי עונג אחרים, בני דורי יכולים עדיין ליהנות משני העולמות.

מראה לך

מִתְפַּשֶּטֶת בִּשְבִילְךָ עַד לִכְתַב יָדִי

עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיוֹת

אֶת הַנַּחְצִיּוֹת

אֶת הָאֶהֱוִי

עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ

וְאֶת הֲכִי סוֹפִיוֹת שֶלִּי

אֶת הָעֵצִים מֵהֵם עֲשוּיִם

נְיָר, חֲלִילִים וְשֻלְחָן הַכְּתִיבָה

עִם הַכִּסֵּא הַמֵּסֵב אֵלָיו

רֵיק

כְּשֶאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ

שֶתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ.

(מתוך 'סידור עבודה' הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אגי משעול - משוררת שספרה המקיף 'מלאך החדר' יצא לקראת פסח בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק - תשתתף בכנס השפה העברית בראשון לציון "לשון ראשון" 8 , שייערך בין התאריכים 12-15 בינואר. משעול תנחה, יחד עם קובי מידן, את מושב כותבים במחברת - סופרים ומשוררים שאצלם המושג כתב יד נאמן למקור והם עדיין כותבים במחברת, יום ה' 13.1 בשעה 18:30