משפט שדה ללוחמים
המחשבה שניתן היה להציל את הדר גולדין ללא נפגעים הזויה ומנותקת. לוחם מילואים שהיה שם באותו יום שישי ארור בכתב הגנה על חבריו ומפקדיו
קשה עד כדי בלתי אפשרי לשכוח את אירועי אותו יום שישי ארור. הזיכרון חד, צורב ולא מרפה ובייחוד בימים הללו בהם התקשורת עסוקה בהשלכות לכאורה של התנהלות החיילים והקצינים במסע הקשה והמייסר להצלת הדר גולדין הי"ד.
עוד בערוץ הדעות של ynet
כולה קצת שלג / אבי שושן
פוליטיקה בלי ערבים / ת'אבת אבו-ראס ואמנון בארי-סוליציאנו
השעה הייתה בערך שש בבוקר, אני וסגן מפקד הפלוגה, עומדים בכיפת הטנק ותוך כדי ביצוע משימות התצפית וההגנה משתעשעים במחשבות של שבת בבית בעקבות הכותרות שהצלחנו לדלות מאתרי החדשות שבישרו על הפסקת האש הצפויה לשעה שמונה. קצת אחרי השעה שמונה המציאות העזתית והגיונו המעוות של חמאס טפחו על פנינו בעוצמה שלא מפסיקה להדהד בתודעה הישראלית עד היום.
כשאני נזכר באותם רגעים, לא מפסיק להדהד בראשי קולו המבוהל והתקיף גם יחד של סג"מ איתן כשהוא פורץ לרשת הקשר: "תחנות **** כאן משנה ****. קודקוד נפגע, אני לוקח פיקוד על המסגרת... עלו מולי לפקודות, עבור". אחרי ימים ארוכים של לחימה שבהם גם אנחנו כמילואימניקים כבר הספקנו להכיר את השמות והפרצופים שמאחרי הכינויים בקשר - זה היה הלם מוחלט! הראש ממאן לעכל את הבשורה הנוראה אולם טבעו האכזר של שדה הקרב מלמד אותנו במהרה כי אין זמן להתאבל. המ"פ שלנו נותן פקודה ואנחנו שועטים קדימה ומצמצמים את עשרות המטרים הספורים שהפרידו בינינו לבין הכוח שנתקל במחבלים.
תוך כדי תמרון קיבלנו את הדיווח על הנורא מכל. בסמוך למקום ההיתקלות נמצא פיר מנהרה ויש לנו חייל חטוף. השעות אחר כך נצרבו לנצח בזכרוני כמסע הירואי להצלתו של הדר. לכולנו היה ברור שזו המטרה. בגבורה עילאית ובחירוף נפש דהרו קדימה כל הכוחות אל תוך המעוזים שעד לאותו רגע ראינו רק מרחוק דרך עדשות הכוונות. הבתים שמהם ספגנו ירי כבד, עמדות הנ"ט ומתחמי השיגור - כל אלו כמו הפכו ללא רלוונטיים באותם רגעי ההסתערות תוך שאנו נתלים בכל בדל תקווה שיש בידינו להשיג את החוטפים ולהגיע אליהם לפני שעקבותיו של הדר ייעלמו.
כל ניסיון לשפוט או לבקר את הליכי קבלת ההחלטות בשטח על-ידי מי שלא היו שם, נועדו לכישלון חרוץ. גם אני, שהייתי שם, לא מתיימר לעשות כן. אבל אני יכול להעיד כמי שהיה נוכח והשתתף ברגעים הקריטיים של אותו המבצע שנכפה עלינו בעל כורחנו ושהתהווה באותם רגעים של ממש בשטח, כי הפקודות היו ברורות מאוד. קור הרוח של המח"ט וינטר ברשת הקשר וניהול הלחימה של המג"ד ג'ינו החדירו בנו את ההכרה בגודל השעה ובחשיבות הביצוע על הצד הטוב והמהיר ביותר, וכך עשינו.
בימים האחרונים אנו עדים לניצני תופעה חמורה ביותר שבמסגרתה קציני צה"ל ולוחמיו שנשלחו על-ידי ממשלת ישראל ובשם עם ישראל ללחום בחזית, להגן על אזרחי המדינה ולהחזיר את עצמם ואת פקודיהם הביתה בשלום, עומדים בפני ציד מכשפות שלא נראה כמותו באף מדינה מתוקנת. אין מילים לתאר את תחושת הבגידה במי שהיה מוכן אף למות ולו בכדי שכולנו נחיה.
חמורה ביותר היא הדוקטרינה ההזויה שלפיה משפטנים מעונבים יושבים במשרדיהם הממוזגים במרחק אלפי שנות אור מהמציאות הקרבית בשטח ומקבלים החלטות בדבר השאלה אם המפקד בשדה הקרב קיבל את ההחלטה הנכונה או לא, ולחילופין אם הפעיל כראוי את שיקול הדעת שלו.
תעשיית הצליבה של מפקדים
אין לי ספק כי גם מלחמות יש לבקר וגם אירועים מסוג זה יש לחקור ולבדוק בדרך הנכונה והראויה ועל-ידי האנשים המתאימים, אולם תעשיית הצליבה של קצינים ומפקדים מעל כל בימה תקשורתית והטלת רבב ורפש על התנהלותם של המפקדים בשטח כמוצא ראשון היא תוצאה חולה של התחסדות ומוסר מעוותים.
המחשבה כי במעשים אלו אנו "מצילים" את צה"ל מפני חקירות צולבות של גורמים בינלאומיים הופרכה עוד בעופרת יצוקה באמצעות דו"ח גולדסטון הידוע. למרות זאת, אנו מסרבים שוב ושוב להבין כי רק בזקיפת ראש, באמונה בצדקת דרכנו ובהבנה חדה, פנימית ואמיתית כי על חיינו וחיי ילדינו בארץ אנו נלחמים - רק כך נוכל להדוף את ועדות החקירה הללו.
לא נשלחנו לקרב עם זרי פרחים, והמחשבה שניתן היה להציל את הדר ללא נפגעים היא הזויה ומנותקת. אני מניח כי גם למפקדים בשטח היה ברור כי קרב ההצלה עלול לגבות מחיר למי מהצדדים אולם גם כשממשלת ישראל החליטה על עסקה לשחרור מאות מחבלים תמורת חייל חטוף, היא שילמה (ועדיין משלמת) מחיר כבד בשם אותו עקרון אלמותי ש"לא מפקירים פצועים בשדה הקרב".
כשקיבלנו, אני וחבריי, את הצו שהורה לנו "לעלות על מדים" ולהותיר מאחור את משפחותינו וילדינו בערים המופגזות, לא עשינו זאת כדי לקבל לאחר מעשה תודה ברחוב או ליהנות מהטבות שונות המוענקות לחיילי מילואים. ירדנו לחזית וחירפנו את נפשנו רק בשם ההכרה הבלתי משתמעת לשתי פנים כי זהו עמנו, זו מדינתנו וזו ארצנו. אין לנו עוד מלבדם ובמציאות הרצחנית של אויבינו, אם לא נהיה מוכנים להילחם למענם - אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומנו.
עו"ד אפרים לוזון, לוחם מילואים בגדוד 52 במסגרת פלוגת טנקים שהייתה תחת פיקודו של גדס"ר גבעתי במהלך מבצע צוק איתן
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
