מחיים נורמליים לפשיטת רגל בשבועיים
בעלי עסקים מכירים את השתלשלות האירועים הבאה: אלי (40) חי חיים נורמטיביים, עד שקיבל יום אחד מכתב מרשויות המס על חוב של כמה אלפי שקלים לרשויות המס. בטור אישי הוא מתאר כיצד השתלשלות אירועים קפקאית, הובילה אותו לפשיטת רגל בתוך שבועיים בלבד ולקבל את ההחלטה לעזוב את הארץ. סיפור אישי
שמי אלי ואני בדיוק כמוכם או לפחות כמו רבים מכם - בחור נורמטיבי, כבן 40, בעל השכלה אקדמאית, ששוכר דירה נחמדה במרכז הארץ. יש לי ילדים מקסימים, מקצוע מעניין שמכניס משכורת סבירה פלוס ויחסים מעולים עם אשתי לשעבר. אני עצמאי, שעוסק במקצוע שמצריך ייחסי אמון עמוקים עם לקוחותי, מה שכולל פגישות רבות. אני מרוויח סביר, כ-14,000-15,000 בממוצע לחודש, ובסך הכל חי כמו רבים, סביב מסגרות האשראי שלי.
- לכתבות נוספות בערוץ קריירה
הסיפור שלי החל בנובמבר אשתקד, כשנסעתי מטעם העבודה לניו יורק ל-10 ימים. יומיים לאחר הגעתי ניסיתי להעביר את כרטיס האשראי שלי במסעדה בה ישבתי עם לקוחות פוטנציאלים, אבל הוא לא עבר והמלצר החזיר לי אותו עם הבעה מוזרה. לא חשבתי שיש בעיה מיוחדת ושלפתי כרטיס נוסף, אך גם הוא הוחזר וכעת הצטרפו להבעתו של המלצר גם כמה ורידים בולטים במצח, מחשש לטיפ.
בידיעה שאני רחוק מקצה גבול האשראי שלי, שלפתי מזומן והרגעתי את המלצר, שהחזיר לי עודף עם חיוך מאולץ. נפרדתי מלקחותיי, שאותם הבנתי שכבר לא אראה שוב, והלכתי למלון. מאחר שהערב של ניו יורק זה לפנות בוקר בישראל, כיוונתי את השעון לאחת בלילה כדי להתקשר לבנק ברגע שייפתח.
לבד בניו-יורק, בלי כסף
התעוררתי בזמן והתקשרתי לפקידת הבנק שלי. היא הבינה שאני בחו"ל ומיהרה לבדוק במחשב מה קרה. "כן, אתה צודק", אמרה. "הגיע עיקול מאחת מרשויות המיסים, על סך 18 אלף שקל". הופתעתי והסברתי לה שזו כנראה טעות שאפתור בעוד שבוע כשאגיע לארץ ועל כן, בקשתי שתשחרר לי בינתיים את הכרטיסים כדי שאוכל להתנהל בזמן שהותי בחו"ל.
היא השיבה בשלילה נימוסית. "סכום העיקול יחד עם יתרת החובה שלך, חורגים בהרבה מהמסגרות שלך ואני לא רשאית לשחרר. "זה לא תלוי בי, זה אוטומטי, ממוחשב, כך בנויה המערכת", דקלמה בנונשלנטיות יבשה. לא עזרו הסברים, ניסיונות לעורר אמפטיה, סימפטיה והבטחות. "זה המחשב", טענה וסיימה את השיחה.
כך מצאתי את עצמי בלב ניו יורק, עם 65 דולר בארנק, כשרק התשלום למלון הוא כמה מאות דולרים. מה עושים? התקשרתי לאותו 'משרד ממשלתי' (שם המשרד שמור במערכת) ולאחר עשרות ניסיונות ענתה לי טלפנית. היא אמרה שהיחיד שיכול לאשר פעולה זו הוא י', מנהל המחוז, ונתנה לי את מספר הטלפון הישיר שלו.
ישבתי בסטרבקס ובירכתי שהם פתוחים כל הלילה ושלא צריך לקנות קפה כדי לשבת שם. חייגתי מאות פעמים אך לא הצלחתי להגיע ל-י'ואילו פקידים אחרים לא היו "רשאים" לפתור את הנושא. הגיעה השעה שפקידי הממשלה מסיימים לעבוד בישראל והבנתי שהיום הזה אבוד.
צם כדי לא לבזבז
היום שלמחרת היה דומה. את י'- היחיד שיכול להחליט - לא ניתן היה להשיג, ובבנק חזרו על המנטרה ש"אין לנו שליטה על זה" ו"זה ממוחשב". המצב היה בלתי נתפס. הייתי מנוטרל לחלוטין והבנתי שאני צריך לגייס כסף כדי לשלם למלון ולחזור לארץ. ביטלתי את כל הפגישות ליומיים הקרובים, למעט שני לקוחות שראיתי בהם פוטנציאל להקדמת שכר העבודה שלי.
כך, ממש בקושי רב, הצלחתי לקבל שכר של כמה מאות דולרים ביומיים, במהלכם כמעט לא אכלתי כדי לא לבזבז. שילמתי למלון, הקדמתי את הטיסה וחזרתי לארץ. שמחתי שהשארתי את הרכב עם דלק בנתב"ג ושנשארו לי כמה דולרים שפרטתי לשקלים כדי לשלם על החניה.
למחרת, בשעה 8 בבוקר, התייצבתי באותו 'משרד ממשלתי' ואיתרתי את י'- שההגדרות אטום, קר, קורקטי ו"לא סימפטי", הן נעימות בהשוואה למי שהוא באמת. הוא שמע על ההתרחשויות אך הדברים לא הניעו בפניו שריר. כל שעניין אותו היה מדוע לא הגשתי דו"ח לחודשים אפריל-מאי. הסברתי לו שאלו היו חודשיים קשים עבורי סביב הגירושין, ההסדרים הכספיים ומעבר הדירה, ושבקשתי מבעוד מועד פריסה של התשלום באמצעות הרואה חשבון שלי.
בכל מקרה הבהרתי, כי ממש לא מדובר בחוב של 18 אלף שקל ובדיקה קצרה אכן העלתה כי התשלום עומד על 9,000 שקל בלבד, וכי הוא רואה את הבקשה שהגשתי לפריסה במחשב, אך טרם ניתנה בגינה החלטה. בכל מקרה, הוא הסביר כי גובה החוב אינו משנה, היות שמבחינתו אני לא יותר מאשר גנב. "גבית מס מלקוחותיך ולא העברת אותו לרשויות, אתה גנב", אמר לי.
י' הוסיף כי אם אני רוצה להגיע להסדר, עלי לשלם גם את הדו"ח החדש שאמור היה להיות מוגש באותו שבוע ובסך הכל לשלם כ-13 אלף שקל מיידית. הסברתי שאני צריך כמה ימי התאגנות מאחר שלא עבדתי מספר ימים, שאני לא יכול לשלם בכרטיס אשראי בגלל העיקול על החשבונות ושאני צריך פריסה של 9-8 תשלומים בשיקים. הוא הסכים לפרוס את החוב ל-4 תשלומים לכל היותר, שאותם ידעתי שלא אצליח לשלם לאור המאורעות. כלום לא עזר. אין עם מי להתווכח ואין עם מי לדבר.
כשהראש הפסיק לעבוד
יצאתי ממשרדו של י' ללא פתרון. קיוויתי שאולי בבנק, שם יש לי חשבון למעלה מ-15 שנים, יביעו אמפטיה וישחררו את כרטיסי האשראי, כדי שאוכל לשלם את המס ולחזור לפעילות. התבדיתי כמובן. "תסתדר בעצמך", אמר לי מנהל הסניף, "תמצא מקורות משלך, תפתור את הסיפור עם רשויות המס, תוריד את העיקול ורק אז ישוחרר החשבון".
גם הוא שב וחזר על אותה המנטרה - "זה לא בידנו, זה לא אנחנו, זו המערכת של הבנק, זה אוטומטי". שאלתי אם הם יכבדו את השיק שלי, שעתיד היה לרדת ביום שלמחרת על שכר הדירה. "לא", השיב, "אלא אם תפקיד כספים, כי אתה כבר קרוב מידי למסגרת שלך גם בלי העיקול".
הפקדתי במקום מספר שיקים עתידיים מלקוחות, בסך של 15 אלף שקל, וסיכמתי איתו כי השיק על שכר הדירה יכובד. למחרת, בזמן ששוב הייתי במשרדי המס וניסיתי להגיע להסדר כלשהו מבלי לפחד מהחזרת שיקים, קבלתי טלפון מפקידת הבנק שהודיעה לי כי היא מחזירה את השיק לשכ"ד. הסברתי לה מה סוכם, אפילו התחננתי, אך היא השיבה באופן נחרץ כי מנהל הסניף טעה - כל זמן שיש עיקול אסור להם לכבד אף שיק.
הסברתי לה שיכולתי לעשות משהו אחר עם השיקים שהפקדתי אצלם, למשל לשלם את כל החוב לרשויות המס או את שכר הדירה. כלום לא עזר, אי אפשר לעשות דבר. את השיקים הם לא מחזירים. הם מבינים אותי ואפילו מחבבים אותי אבל שוב - אין מה לעשות. זה אוטומטי, זה המחשב.
הראש הפסיק לעבוד. לפני שבועיים היו לי חיים נורמליים ועכשיו לא היו לי כרטיסי אשראי, המזומן נגמר לי מזמן, החזירו לי שיק לראשונה בחיי, מד הדלק באוטו הגיע לקצה וכל מקורות ההכנסה נעלמו כי התעסקתי עם הרשויות במקום לעבוד. הלקוחות מתקשרים ואני דוחה אותם לעוד יומיים ועוד שלושה. לא ידעתי מה אני אמור להגיד ואפילו איך אני אמור להגיע אליהם.
כשהטלפונים של הילדים נותקו
הטלפון מבעל הדירה הגיע, הוא רצה לדעת למה השיק חזר. מצאתי תירוץ והוא בטח בי, אפילו שאל אם הכל בסדר. נסעתי שוב למשרדי המס והגשתי בקשה דחופה לפריסת החוב ל-10 תשלומים. חוץ מזה, לא יצאתי מהבית. נגמרו לי הרעיונות, נגמרו הפגישות, נגמר הדלק ונגמר הכסף. הטלפון צלצל פחות ופחות. הלקוחות הוותיקים לא הבינו מה קרה וכעסו שאני מתעלם מהבעיות שלהם. הלקוחות החדשים ביקשו לקבוע פגישות, אך לא היה לי איך להגיע.
עברו מספר ימים והבעיות רק גדלו. תשלום כלשהו לילדים, חיוב שחזר מסלקום והתראה על ניתוק הכבלים והאינטרנט אם לא אעדכן את כרטיס האשראי. אספתי כמה שיותר שכר טרחה במזומן מלקוחותיי לתשלומים קטנים, רצתי פיזית בשביל מאות שקלים ושילמתי במטבעות ובשטרות בדואר, לראשונה בחיי.
אבל המצב המשיך להחריף. הטלפונים של הילדים נותקו והמקרר התרוקן. בעל הבית שוב התקשר והצלחתי לגייס בקושי חלק מהסכום. הוצאתי דברים למכירה - האוטו, שעונים יוקרתיים שהיו לי מ"חיי האחרים" וציור מקורי, שלא ממש אהבתי. שמחתי שאספתי קצת רכוש בחיי וקיוויתי שכך אסיים את הסיפור - אבל גם זה לא פתר את הבעיה. האוטו היוקרתי לא פנה לקהל היעד הממוצע וגם השעונים והציור לא נמכרו ביום אחד.
הורדתי מחירים והצלחתי למכור שעון אחד, שנתן קצת אוויר - דלק, חשבון טלפון, מים חשמל וקצת אוכל. אבל הזמן עבר והמשכתי לשקוע. בעל הדירה שוב התקשר ושאל מה עושים. השבתי כי אם הבעיה תימשך, אעזוב את הדירה עד סוף השבוע. הוא שאל מה עם החשבונות והשבתי שאדאג לזה, מבלי שבאמת ידעתי איך אעשה זאת.
ההחלטה
לרשויות המס כבר הפסקתי לנסוע. מה היה להם לחדש לי? האישור ל-10 תשלומים עוד לא קבלתי. בינתיים, התשלומים המשיכו להגיע והלקוחות המשיכו להיעלם. הנזק בעבודה היה בלתי הפיך. קהל הלקוחות הקבוע הפסיק להתקשר, לקוחות חדשים כבר לא פנו אלי, וגם אם היו פונים, לא היה לי איך לטפל בהם. הבנתי שאני הולך לאבד גם את מקום מגורי וגם את המקצוע שלי.
חתכתי לחצי מחיר את ההצעה על הרכב ועל שאר הפריטים שהוצאתי למכירה, והצלחתי למכור עוד שעון ולהרוויח עוד קצת אוויר לנשימה. השתמשתי בחלק מהכסף כדי לשלם למע"מ את התשלום הראשון במזומן, ופרסתי את השאר ל-3 שיקים. ידעתי שהם יחזרו, אבל זה לא עניין אותי יותר. הפכתי לאדיש.
מקורות ההכנסה המשיכו לרדת ובכל פעם כשחשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע - הופתעתי מחדש. עוד לקוח ממורמר, עוד שיחה כועסת, עוד חשבון ועוד התראה על ניתוק. הבנק הודיע לי שבכל מקרה כבר לא יוכל להפשיר את כרטיסי האשראי, לאחר שחזרו לי מספר שיקים ואני בגובה המסגרת.
לא ידעתי כיצד לספר לסובבי, שתמיד קיבלו ממני עזרה, כי התרסקתי כלכלית בגלל חוב של כמה אלפי שקלים לרשיות המס. הודעתי לבעל הבית שאני מתפנה מהדירה, והוא קיבל את זה בהבנה ובצער. "רק תפתור את החשבונות", ביקש. סיכמתי את גובה החובות שלי לרשויות המס, לבנק, לחשבונות ולבעל בית, וקיבלתי החלטה: אני עוזב את הארץ.
אני לא יודע כיצד אוכל לעבוד במקצוע שמצריך אמון מצד אנשים, עם חשבון שבכל רגע עלול להיות מוגבל, בלי כרטיסי אשראי, דירה או יכולת לשלם תשלומים קטנים, וללא צפי הכנסות - רק הוצאות וחובות שאין לי מושג איך לשלם אותם.
בחו"ל יש לי משפחה, שמפוזרת בכל מיני מדינות. אעשה את מה שעשיתי בישראל, רק במדינה זרה. אתחיל את חיי מחדש בגיל 40 במקום אחר. אז מה אם הייתי ציוני כל חיי, חינכתי את ילדי לאהבת מולדת והתנדבתי ליחידה מיוחדת בצבא? תודה לכם בנק, תודה רשויות המס ותודה לך י' – יש לכם פחות גנב אחד במדינה.
לפנייה לכתב/ת 
