הלנה מגר טלמור: "אהבה יכולה לרסק אותנו"

השיתוק עוצר אותנו באמצע החיים. זה לא חייב להיות שיתוק פיזי, זו יכולה להיות השתנקות של רגע שחוסמת את הזיכרון, את המילים מלצאת החוצה - מין רגע כזה שבו הכל נעצר אצלנו, בעוד העולם ממשיך להסתובב. שיתקון, כמו שמכנה זאת ריצ'ארד בספר "לא יכולה לשתוק", כשהוא מנסה להסביר לסי, הגיבורה, מה קרה לחייה במהלך שלוש שנים בהן היתה לאשת איש, צל רדוף-אדם ששולט בה כאילו היתה מריונטה.

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

עלילת הספר "לא יכולה לשתוק", ספר הביכורים של הלנה מגר טלמור, מובילה אותנו לעיירה מנומנמת, כך נדמה, בה המדשאות המוריקות הן ניגוד מוחלט לשמיים האפורים, מבשרי הרעות, שמלווים את סי קורנפילד מרגע שהכירה את נסיך חלומותיה, ריק בארון.  

"לא יכולה לשתוק" - להבין את האהבה, או לא

על אף היותה ישראלית לכל דבר, מגר טלמור בוחרת לכתוב על דמויות מ"שם" על עיירה אמריקנית אי-שם ועל דמויות בשמות לועזיים. לשאלה המתבקשת מדוע כך בחרה לכתוב והאם קל יותר לכתוב על מקום רחוק יותר, היא אומרת שהתשובה הכמעט מיידית היא שאכן.

"מרחק פיסי יוצר מיידית הקלה או קושי. גיליתי שלכתוב על מחוזות אחרים, מכוון אותי טוב יותר, אולי אף קל יותר. במיוחד בסוגת המתח, שיש בה משהו מהדהד מן המרחקים. בד בבד, אני מרגישה צורך להוסיף כי מרחק ומרווח, מיקום ומקום, זמן וחלל - הם תמות בחיי בכלל ובספר בפרט".

השיתוק של סי, שנמשך שלוש שנים, כמעט ולא מסופר בספר, הכל מתואר בקפיצות לעבר כדי למלא את החסר, עד כמה יש חשיבות להחלטה הזו לכתוב כך כדי לתאר את הניתוק של סי מעצמה במהלך כל הזמן הזה בו היתה נשואה לריק?

"היה נראה לי, כי אופן הכתיבה הזה, צורתם של צירי הזמן ישקפו נכונה גם את התהליך הרגשי של סי. יצירת ציר זמן העבר, ההתהלכות בינו לבין ההווה, הוא חלק מהבנה. חלק מפיקחון. עיוורון והתפכחות הם אחד הנרטיבים בספר. מאחר ורציתי ליצור תהליך אזי ההחלטה לבנות שני צירי זמן היא חשובה מאין כמותה. מה עוד, שעם ובתוך מסע ההתפקחות - הולך ציר זמן העבר ומצטמצם עד להתמקדות המוחלטת של ההווה".

בחרת בשתי נשים, לכאורה הפוכות. יחד עם זאת, שתיהן נופלות ב"פח האהבה" וכאילו מאבדות את הראש, לא רואות את מה שלפניהן - האם האהבה באמת משפיעה כל כך על נשים, לא משנה מה אופיין?

"קשה לי להביט על סי וורוניקה כעל נשים הפוכות או מנוגדות זו לזו. בעיניי, הן משלימות זו את זו. מעין ריקוד של אור וצללים. מה שאצל האחת הוא אור, אצל האחרת הוא צל או צללית.

"אבל כן. ככל שאני מתבוננת, מקשיבה, פוגשת עוד נשים לסיפורי חייהן, נראה כי אהבה היא טלטלה חזקה, נוכחת, המשפיעה על נשים, תמיד, באופן הסודק את עולמן. עד כאן להכללה, שככל ההכללות היא גם פשטנית.

"מהותו של "סדק האהבה" - הו, היא כבר שונה ואחרת לכל אישה. כמובן. נראה לי, שלא היינו רוצות ואולי אנחנו, הנשים, לא מוכנות לתת את הדעת לכך שיש בתוכנו חור שחור, אולי אפילו ארכיטיפי, אשר אם תגיע דמות גברית שתלחץ על "הכפתור", שתקרע את הרשת, יפער את החור השחור הזה, הבולעני, האהבה אכן תרסק את חיינו, כפי שהכרנו אותם".

את חושבת/ מאמינה, שיש בכל אחת מאיתנו מישהו כזו ששולטת בעניינים, שמתעוררת ברגע הנכון ויודעת לעשות מעשה - כמו שקרה לסי באותו לילה מפחיד ומסויים בסיפור?

"כולנו מכירים את הסיפורים על הכוחות הפיזיים האדירים המוערים לתוכה של אם המרימה מכונית מעל בנה, על כוחות הישרדותיים יוצאי דופן ועוד ועוד. אנחנו מתבוננים עליהם כעל סיפורי גבורה. הם משמשים אותנו, לא אחת, כהשראה.

"ועם זאת, יש בי הרגשה שפוטנציאל העוצמה הזה, מגשים את עצמו באופן מעורר השתאות כאשר 'קוראים' לנו. כאשר אנחנו רוצים להעניק למישהו אחר. למישהו יקר לנו. נקודת הזמן והמקום בו חייו של מישהו אחר, חשובים ואהובים בתוכנו יותר מעצמנו".

מהיכן הידע על המרקיזים ו"כלי העבודה שלהם" - האם ביצעת תחקיר ומה עוד גילית? 

"תחקיר מקיף, ככל שיכולתי בעזרת הספרים: עבד, התענגות, אדון  מאת יצחק בנימיני. חדר המיתות של סאד מאת יואב רינון. התפוח המורעל מאת יעל רנן. הקדמה לפילוסופיה של פני השטח מאת חיים דעואל לוסקי. הפילוסוף במרחב הציבורי מאת פיני איפרגן. תורת הספרות והתרבות אסכולות בנות זמננו מאת חנה הרציג. מציאות בסימן שאלה מאת אלחנן גפני. פילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן מאת דניאל אפרתי ויהודה ישראלי.

"אלה הספרים העיקריים בהם העמקתי, זאת בנוסף לעזרה מידענית שקיבלתי אודות אתרי מידע באינטרנט.

"אחד הדברים שנעצבתי לגלות הוא עד כמה סיפורי ואגדות הילדוּת שלנו יוצרים הבנייה שיטתית לתפיסה ה'מרקיזית'. אחד הדברים שהופתעתי לגלות הוא עד כמה אפשר ליצור פילוסופיה 'מרקיזית', מעוגנת, נפרשת ואפילו מרתקת. אני חושבת שלא מעט זמן הסתובבתי עם הרהורים עגומים מאוד אודות עד כמה העיוות האנושי יכול להתעטף באינטליגנטיות רהוטה".

עד כמה הספר אוטוביוגרפי והאם מבחינתך זו סוג של תרפיה?

" הספר אינו אוטוביוגרפי. והוא אינו סוג של תרפיה. אני כותבת זאת באופן יבש כי זו שאלה המתהפכת על הנשאל. הכחשה חדה קולנית וגורפת, עלולה ליצור בדיוק את הרושם ההפוך וה-לא הגדול עלול להסתובב ולהיות ל-כן. אני רוצה להאמין שלמרות שכך, המוחלטות של התשובה ניכרת היטב.

"לכתיבה בגוף ראשון ישנן מעלות - הקירבה הנוצרת עם הקורא, היא אחת מהן ואחת מהנהדרות. וכמובן, יש לה גם נגרעות - הזיהוי בין המספר בגוף ראשון לבין הכותב היא מיידית, ההפרדה ביניהם מטושטשת. ועם הזאת, אם מישהו מאוד רוצה למצוא משהו ביוגראפי בספר, הרי ש'עוד פרק אחד', פרק התודות, הוא לחלוטין אני".

אם היית יכולה לנסח גב עטיפה אישי בעבור הספר שלך, איך היית כותב אותו?

"אלא שהקו הדק של השפיות המתעתעת מוביל אותה לדרמת המתח שלפנינו. אובדן האני הנמצא לסיפה מחכה לסי ולנו כדי לבחון את הצמתים בהם אנו בוחרים בהחלטותינו. המסע הארוך הלוחץ על נקודות העיוורון וסודק אותן יוצר רצף אירועים מפוכח שאינו יכול לאסון המתקרב.

"לא יכולה לשתוק, ספר הביכורים של הלנה מגר טלמור, הוא הראשון בסדרת דרמת-מתח בה סי קורניפלד בודקת את נגיעתה של הספרות בשיקוף המציאותי בתוך עולם אנושי ומעורער."

איך בחרת את שם הספר?

"זו, אחת השאלות הקשות ממש. מבלי להשמע יומרנית, אני יכולה לומר בלב שלם ובכנות ששם הספר פשוט "הגיע". לא היה כאן תהליך של בחירה או החלטה. (למעט להיכנע, ברצון ובחיוך, למה שהגיע).

"משזאת נאמר, אני מודה כי בתום כתיבת הספר הרגשתי שהשם מדויק לו. שהרי אחד הנרטיבים של הספר, אם לא החשוב והעיקרי שבהם הוא - מהי מילה. מה בין שתיקה לבין שיתקון, מה זו שתיקה צווחת ומהי דממה ומה משמעות שקילוּת המילה, כתובה ומדוברת".

מהו המקום שבו את חולמת לכתוב?

"פראג. ללא ספק".

מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"הייתי מאוד רוצה לקבל ביקורת מאריק גלסנר, מיוני לבנה ומעלית קרפ. הייתי שמחה ורואה בכך כבוד גדול אם דלית אורבך וגלית דיסטל אטבריאן היו קוראות את הספר".

"ובשלב הזה, לא הייתי מטרידה את הסופר המוקר (מלשון הוקרה) והאהוב ביותר בי, דויד גרוסמן. ועם כל הזאת, אני מרגישה במוחלט, כדבריו של מאיר שלו - "אני כותב לקורא האחד. לזה שמבין." אני חייבת להודות שהקוראת הזאת הוענקה לי כמתנת רקיעים, בדמותה של שרית פליין.

איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

"ישנם כה רבים מאלה. אבל אם אני צריכה לציין שני ספרים מכוננים ומחוללים בחיי הרי אכתוב שהראשון שבהם הוא ספרו של עגנון -"אורח נטה ללון", כמו גם ספריו האחרים, בהם נפגשתי בתחילתה של כיתה א'.

"אבא הגיע יום אחד, לאחר שלמדתי לקרוא, עם שישיית הספרים של עגנון והניח אותם בספרייה שהחלה אז להתמלא, בחדרי. לא הבנתי לעומק ולדיוק את הספר, אבל לא יכולתי שלא להרגיש כי מישהו בשם ש"י עגנון יודע להלך בין ענקי אלוה. הספר השני יהיה - "בני היורה" וספריו האחרים של אליעזר שמאלי. את אלה קראתי בכיתה ד.

"באמצעיתה של אותה השנה, הודיעה המחנכת כי אליעזר שמאלי יגיע למפגש איתנו. היא ביקשה שנכתוב חיבור על אחד מספריו. כן, זה היה עוד בזמן שהצטרכנו לכתוב חיבורים. זו הייתה גם השנה שבה ראיתי בטלוויזיה את אחת מתוכניותיו של ירון לונדון, בה התראיינו גם סופרים. אם איני טועה, זו הייתה התוכנית "טנדו". אני זוכרת עד כמה התרשמתי מהתוכנית הזו.

"בלילה שלפני המפגש עם אליעזר שמאלי, לא עצמתי עין. המחשבה עם פגישה עם סופר אמיתי הייתה לי כנשימה עתוקה. כרגע התגלות. התפללתי שכאשר יהיה אפשר לשאול שאלות, לא אשכח לפנות אליו ב-"אדוני הסופר," כמו שפונה ירון לונדון למרואייניו. זה משהו שבאמת עשיתי.

"בתום המפגש, קרא אותי אליו אליעזר שמאלי לספר לי עד כמה התרשם מחיבורי. איני יכולה לשכוח את מילותיו, "את תהיי סופרת," הוא אמר. הוא ביקש ממני להתחיל להתכתב איתו. לשלוח אליו סיפורים שאני כותבת. הדבר היה כל-כך משמעותי, שהמורה זימנה את הוריי לספר להם זאת ולבקש מהם לעקוב "ולהשגיח" שאעשה זאת שכן הוא הבטיח שייקח ויאסוף אותי תחת כנפיו. כמובן שלא עשיתי זאת.

"ולאורכם של הימים עד כה, נכון - לא רגע ברגעו, אך מידי פעם ופעם אני תוהה, מה היה קורה, מה היה יכול לקרות,

אילו הייתי בת טיפוחיו של הסופר אליעזר שמאלי. אם להיות עכשווית יותר ועדיין לפסוע עם אותה החוויה - הרי שספריו של דויד גרוסמן הם כאלה לי.

"ובסוגת ספרי המתח - ספריה של בתיה גור והטרילוגיה של לרסון".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

הייתי מאחלת לספרות הישראלית, שתהא בה העוצמה שלא לשהות בביצה של הקליקה הספרותית. שתוכל להינתק מהנשימה הממכרת של התרבות הפייסבוקאית על פיה כוכב נולד ומת בתוך חמש דקות. שהיא תגלה בתוכה את היכולת שלא להיות נפוחה מחשיבות עצמית ושחוק הספרים הנוכחי - לא יהרוס אותה באופן מוחלט, כי הוא מתחיל לעשות זאת בצורה יסודית".

רגע לפני שהם פותחים את הספר, מה היית רוצה לומר לקוראים?

"לא יכולה לשתוק", מאת הלנה מגר טלמור, הוצאת ידיעות אחרונות, חמד ורימונים, 403 עמ'.