"הצבעים בשביתה": סיפור מלא צבע

דנקן אוהב לצייר. יום אחד הוא מוציא את קופסת הצבעים שלו ובמקומה מוצא ערימת מכתבים הממוענת אליו מחבריו הצבעים. עם קריאת המכתבים, שהם תוכנו המרכזי של הספר, לקוראים מסתבר, כמו גם לדנקן, כי הצבעים מלאי טענות.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר 

הכחול מתלונן שדנקן משתמש בו יותר מדי ולכן הוא קצר מדי, לסגול מפריע שדנקן יוצא איתו מהקווים וכך מבזבז את הצבע המהמם שלו, האפור מבכה על כך שעליו תמיד לצבוע חיות גדולות יותר משאר הצבעים כגון פיל או קרנף, הוורוד מלין על כך שדנקן לא משתמש בו כי הוא חושב שהוא צבע של בנות ואילו הכתום והצהוב רבים מי מביניהם הוא הצבע הראוי ביותר לשמש וכן הלאה.

היי, ורוד זה לא רק צבע של בנות!(איורים: אוליבר ג'פרס)

הספר "הצבעים בשביתה" הוא ספר מלא הומור מתוחכם, אך לא מתוחכם מדי, מהסוג שגם הורים וגם ילדים יכולים ליהנות ממנו במידה שווה. הומור שכזה מתפרץ במלוא הדרו, על פי רוב, אם הוא בא לידי ביטוי גם בטקסט וגם באיור, ואכן "הצבעים בשביתה" הוא דוגמא מוצלחת לשיתוף פעולה פורה בין הכותב, דרו דיוולט, והמאייר, אוליבר ג'פרס.

בעוד ששמו של הסופר אינו מוכר מעולם ספרות הילדים, שמו של המאייר הולך לפניו. תחת ידיו המוכשרות של ג'פרס יצאו רבי מכר רבים וחלקם התבססו גם כאן בישראל, כגון: "איך למצוא כוכב", "לאבד ולמצוא", "הילד שאהב לאכול ספרים", "הבקבוק והלב" ו"תקוע". לג'פרס, שגם כתב וגם אייר רבים מהספרים עליהם הוא חתום, איורים בעלי חותם מיוחד אותו מזהים אוהביו מרחוק.

למה רק חיות מפחידות בירוק?

למרות שמו של הספר (במקור האנגלי: The Day the Crayons Quit), הצבעים לא באמת שובתים אלא שוטחים את טענותיהם הנהדרות (האפרסק, למשל, שואל את דנקן מדוע קילף לו את עטיפת הנייר: "עכשיו אני ערום לגמרי ומתבייש לצאת מהקופסא..." הוא מסביר את תלונתו). אולם נדמה כי ההשאלה של המונח "שביתה" מעולם המבוגרים אל עולם הילדים, או יותר נכון, הצבעים, היא במקומה. ספר זה מעמיד במרכזו, באופן מינורי ומשעשע, את מעשה היצירה ומטשטש את הקווים בין מה שבהקשר זה שייך לעולם הילדים ומה ששייך לעולם המבוגרים.

במהלך הספר, לצד המכתב המתלונן של כל צבע, ישנה דוגמא של ציור של דנקן באותו הצבע המבהיר את טרוניות הצבעים. אך אלו, כמובן, אינם ציוריו של דנקן אלא איוריו של אוליבר ג'פרס, אותם צייר בקו פשוט וילדי המחקה ציור של ילד, ובו בזמן לא שונה בהרבה מהקו הפשוט של ג'פרס עצמו, אותו ניתן לראות בשלל ספריו.

כך נוצר מתח מעניין המדגיש את מעשה היצירה עצמו, ומגיע לשיא בסוף הספר בו דנקן מצייר ציור מרהיב ומשובב נפש הנפרש על פני כפולת עמודים. ציור זה מעלה שאלות לגבי אותו קו חמקמק המפריד בין יצירה עבור ילדים, הנעשית לרוב על ידי מבוגרים, לבין יצירה של ילדים הנעשית על ידם.

למה אי אפשר קשת בענן בשחור?

תהייה זו שולחת אותי לספר אחר מתקופה אחרת וממקום אחר, הלא הוא "מיץ פטל" מאת חיה שנהב. איוריה של תמרה ריקמן פורקים כל עול וכל מוסכמה, ובדומה לאיורים ב"צבעים בשביתה", נדמה כאילו ילד צייר אותם. אמנם איוריה של ריקמן פרועים יותר וברורים פחות

מאלה של ג'פרס וכך גם "מיץ פטל" עצמו, אך גם הם מטשטשים את הקווים ומזמינים אותנו הקוראים, המבוגרים בינינו בעיקר, להרהר על מהותה של ספרות הילדים כיצירה הממוענת לילדים אך נוצרת על ידי מבוגרים.

תחת מעטה צבעיו של דנקן, ג'פרס מאפשר לעצמו לצייר כמו ילד ולצאת מהקווים, אך איוריו אינם מתיילדים, אפילו לא לרגע. עדינותו, רגישותו וכנותו כיוצר לילדים אשר לא באה בספר זה במלוא עצמתה ובכל זאת ניכרת, חוצה לא רק את הקווים של הציור אלא גם את אלו שבין שני עולמות היצירה- זה של הילדים וזה של המבוגרים.

"הצבעים בשביתה" מאת דרו דיוולט. איורים: אוליבר ג'פרס. מאנגלית: נט גורביץ. הוצאת ידיעות ספרים", 32 עמ'