האי קוקוס: בריחה לגן עדן
מי מאיתנו לא היה רוצה מדי פעם לברוח מהשגרה המעיקה לאי ירוק מוקף הרים, יער טרופי משגע וים כחול שטומן בחובו עולם שלם של דגים צבעוניים? גילי חסקין הצטרף להפלגה לאי קוקוס שליד קוסטה ריקה וחזר נפעם. וגם, מה הקשר לסטיבן שפילברג ולדינוזאורים?
האי קוקוס (Isla del coco) שממוקם במזרח האוקיינוס השקט, 550 ק"מ מערבה לחוף של קוסטה ריקה, הוא מושא נפשם של חובבי העולם שמתחת למים. זהו האי היחיד באזור האוקיינוס השקט המקבל כמות גשם מספקת לצמיחתו של יער גשם טרופי.
בשל בידודו הרב, התפתח בו מקום מחייה ייחודי לצמחים ובעלי חיים, והוא משמש מקום מושבם של מאות מיני צמחים, חרקים, ציפורים ועופות מים, שהסלעים משמשים להם כמקום קינון מושלם.
שטחו של האי הגעשי מתפרש על 25 קמ"ר, ועל שום כך זכה בתואר "האי הבלתי מיושב הגדול בעולם". מבנהו הררי, והוא מיוער בצפיפות ומוקף מפרצים מרהיבים. לצידם, מתנשאים סלעים גדולים שהעניקו לו את השם "אי הדינוזאורים", ואף גרמו לבמאי סטיבן שפילברג לבחור דווקא בו כלוקיישן לסצנת הפתיחה של סרטו - "פארק היורה".
ואם כל זה לא מספיק, בשנת 1994 הגדיר אותו האוקיינוגרף המוכר, ז'ק קוסטו, מאבות הצלילה המודרנית שביקר בקוקוס במשך השנים אי אלו פעמים - כ"אי היפה ביותר בעולם". לצד הכבוד הרב שבהגדרה זו, המשמעות האמיתית שלה היא הצורך הדחוף בהגנת המקום מפני דייג לא חוקי, זיהום מי הים ונזקים סביבתיים נוספים שעלולים לפגוע באתר הייחודי.
שודדי ים ומטמון מזהב
קוקוס התגלה בשנת 1526 על ידי הספן הספרדי חואן קבסאס (Juan de Cabezas) ולמעלה מחמש מאות משלחות ביקרו בו בניסיון לסקרו, אך כולם העלו חרס בידם וחזרו כלעומת שבאו. בשנים שחלפו מאז שימש האי כתחנת מנוחה ורענון למלחים, שודדי ים וציידי לווייתנים. תנאי המקום אפשרו להם להצטייד במים טריים ולאכול אגוזי קוקוס כאוות נפשם. האגדות אף מספרות כי במשך שנים נהגו שודדי הים להחביא באי את האוצרות ששדדו, כשהמפורסם מכולם הוא "מטמון לימה" -לוחות זהב שקולפו מכיפותיהן של כנסיות, מטילי כסף וזהב ואפילו פסלה של מריה הקדושה בגודל טבעי, עשוי מזהב טהור. סביר להניח כי המאורעות הללו מזכירות לכם סיפור אחר, ולא בכדי. ישנם כאלו הטוענים כי את ההשראה לספר "אי המטמון" שאב הסופר רוברט לואי סטיבנסון מהאי הזה בדיוק.
יער טרופי ושפע של דגים: הפלגת יום
מסיפון הספינה עליה שטנו מהעיר קוסטה ריקה, נגלה יופיו המרהיב של האי - החל מקירות הסלע הזקופים, דרך הדקלים הצומחים מתוך המצוק והגיאיות הצרים והתלולים המבתרים את קירות הסלע, ועבור במפלים הנשפכים הישר אל הים. בשמים מעל חגים עופות מים רבים: סולות משלושה מינים, ולא מעט פריגטות שחזן לבן והן בולטות בזפק האדום שלהן. להקה גדולה חוללה באוויר בתרמיקות מרהיבות, עשרות אחרות חגו מעל האי ורבות נראו על העצים, ביניהן גם סולות אדומות רגלים הנחשבות לעופות נדירים. שטנו במהירות בזודיאק שבין האיונים, כשהסולות עושות מעלינו "בז" והפריגטות משקיפות מלמעלה.
במהלך השיט ירדנו כדי לשוטט באי ולהתרשם מיער הגשם הטרופי הגדל בו, לרחוץ בבריכות הטבעיות שנקוו בנחל וליהנות מהאטרקציה המרכזית שהוא מציע - היכרות ממשית עם החיים התת ימיים. מבט למצולות מאפשר הצצה ליותר מ-18 מיני אלמוגים, 57 מיני סרטנים, שלושה מיני דולפינים ושפע עצום של דגים, שמספר הכולל עולה על 250 מינים.
שלוש פעמים במהלך היום, ופעם אחת נוספת בשעות הלילה, ירדנו למצולות. בכל פעם מחדש התמכרתי לתחושת הצלילה, שאין דומה ממנה לחוויית המעוף. אפשר להמריא, לנסוק, לצלול, לעשות סלטות באוויר והכל בקלות רבה. לתחושת הקלות הבלתי נתפסת, הצטרפה גם חווית הרביצה על קרקעית הים שאפשרה לנו להתבונן בדגים המנקים כריש שונית ענק. היה נעים ומרגיע לרבוץ ללא נוע, כאשר אלברטו רב החובל מצלם אותנו במצלמה תת מימית משוכללת. בין עדשתו הרחבה לבינינו עברו, במרחק של סנטימטרים בודדים, דגי דיסקוס צהובים שפס שחור חוצה את גופם לרוחבו, שדומים יותר לפרפרי ענק מאשר ליצורים החיים במים.
לצידם, עבר דג בגוונים של טורקיז ואפור, שפס לבן חוצה את גופו לרוחב והתבונן בי בעינו הצהובה, כמעט ונגע במסכה שכיסתה את פניי והזכיר לי את הסצנה הידועה מהספר "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו". מאחד הכוכים הציץ ראשו הענק והכתמתמם של הצלופח ששהה במקום, ובסמוך אליו שחו להם בנחת דג תוכי דו גווני שבלט בצבעי הירוק טורקיז שמקשטים את גופו, ובת זוגו החומה שהתבוננה בנו מרחוק.
דג יפהפה נוסף ששבה את עיניי ניחן בראש מקושט בכתמים חומים, משורטטים בקווים בצבע טורקיז ופסים החוצים את גופו לרוחב. לצד מגוון הדגים הלא מוכרים בהם נתקלתי במהלך הצלילה, זיהיתי הרבה מאוד דגי "אבו נפחא", בהם ניתן להיתקל גם במפרץ אילת. מבנה גופם כקופסא מלבנית, והם מנוקדים שחור על גבי לבן.
במהלך הצלילה מצאתי את עצמי שוחה בתוך להקה ענקים של דגים צהובים מפוספסים באפור. נכנסנו לתוך המחילות והנקרות יחד עם להקות הדגים הכסופים, ביניהם בלטו כמה דגים גדולים שצבעם טורקיז; דג ירקרק גדול שעל מצחו מעיין "חבורה" בולטת ו"דג התנין" - שאת צבעו הצהבהב קשה היה לפספס גם למרחוק. על הקרקעית נחו להם כמה כרישי שונית, ולצידם צב מים ענק שעל גבו אנטנה שחיברו לו פקחי הפארק לצורכי מחקר.
בנוסף לכמות הבלתי נתפשת של דגים שהקיפו אותנו בנחילי ענק, נתקלנו גם בלא מעט דגים גדולים ואטרקטיביים לא פחות ביניהם המנטה הענקית, ששחתה מולנו באופן הדומה למעוף של פרפר בהילוך איטי, שמוטת כנפיים, שאורכן מגיע לכחמישה מטרים. כמו גם, נתקלנו בלא מעט כרישים פטישנים, כמה כרישי גלפגוס שאורכם כשלושה מטרים וכריש טגריסי ענק שאורכו למעלה מ-4 מטרים. ואם זה לא מספיק, באחת הצלילות הגיח לעברנו בהפתעה מוחלטת כרישלוויתן, שאורכו למעלה מ-8 מטרים.
אין ספק כי יש משהו מרגש בכרישים - מבנה גופם דמוי פלך ומותאם לתנועה מהירה. הם בעלי חוש ריח מפותח וכמותו גם חוש הראייה. מטענים גנטיים אלו הופכים אותם לציידים מושלמים, וזו גם הסיבה לכך שהם נותרו כפי שהיו מתחילת היווצרותם במשך 250 מיליון שנה.
כרישים ושמיים כתומים: הפלגת לילה
במהלך הלילה נגלה לנגד עיניינו עולם אחר לחלוטין. מרבית הדגים שהכרנו מהצלילות היומיות נעלמו אל בין הסלעים והאלמוגים, ובמקומם הופיעו דגים אחרים, שאורות הפנסים העניקו להם משנה זוהר. אבל עם כל הכבוד, את האטרקציה המרכזית סיפקו הכרישים; למעלה ממאה כרישים שחו סביבנו במעגלים, בעוד דגי הג'ק הענקיים משייטים ביניהם בשלווה סטואית. זה היה אחד מהרגעים האלו בהם הצולל צובט את עצמו, וממאן להאמין שחזיון כזה מתרחש ממש ברגעים אלו מול עיניו.
באחד הכוכים זיהיתי דג גדול בצבע טורקיז, שמנסה בכל כוחו להתחבא מפני הטורפים האימתניים שנמצאים במרחק נגיעה ממנו. באותו רגע נדמה היה כי כולנו להוטים לראות טריפה - כיוונו את הפנסים הישר אל הדגים הכתומים והתכלכלים, כדי לצפות בחוויה הנדירה של הכריש הנוגס במי מהם את שיניו. הכרישים, שדורבנו על ידי אורות הפנסים שלנו, שחו כאחוזי אמוק, התנגשו זה בזה והתנחשלו אל בין הסלעים בחזיון מבעית ורב הוד. למרות ההקדמה המרשימה, מי שהצליח בסופו של דבר לתפוס את אחד מהדגים הצהובים ששחו במקום היה לא אחר מאשר דג ג'ק עצום בגודלו, שהצלחתו עוררה את חמתם של הכרישים שחוללו סביבו בזעם. הוא התחמק מהם במשחה אצילי וכעבור רגע, לא היתה להם עוד סיבה לרדוף אחריו. דגי הקופסא הצהובים, מצידם, למדו במהלך השנים שאינם טעימים לחך הכרישים, ורבצו על הקרקעית מבלי לעורר פרובוקציות מיותרות שעלולות לעצבן עוד יותר את הטורפים הכעוסים.
בערבים בהם לא צללנו, נהגנו לשבת על הסיפון העליון, מוזגים לעצמנו יין לבן ומתבוננים בשמים שהפכו בשעות הערב לכתומים. בערב האחרון של השיט, נדמה היה כי העננים שרטטו קווים מרוסקים בצבע אפור, שהעצימו את הדרמה של השקיעה. אם לא היה די ביופי הזה, הגיח שחף משום מקום ונפנף בכנפיו על רקע הכתום שהאדים.
בעודנו עושים את דרכנו חזרה אל החוף, מצאתי את הזמן לסכם את החוויה שעברתי במהלך הימים האלו והגעתי למסקנה שאם קוסטה ריקה היא גן העדן של הטבע, הרי שאי הקוקוס ההוא לא פחות מהמכפלה שלה. מדובר בביקור בפלנטה אחרת. כמעט אחד עשר ימים בהם הזמן עצר מלכת ומחיי היומיום, ופינה את כל כולו לחיים שמתחת למים. עולם ללא טלפונים ניידים, אינטרנט או חדשות וללא קשר עם העולם החיצון. עולם דומם של צלופחים כתומים וירוקים, דגים טרופיים בכל צבעי הקשת, קשתות וולקניות תת מימיות, אי ירוק מעל למים, פריזמות געשיות מתחת למים ועופות מים שמילאו את השמים בסחרוריהם באוויר ובנסיקתם אל קוו המים. היה זה עולם בו הדאגה העיקרית המעסיקה את ראשך היא איזה דג גדול יקרה בדרכך היום.
ההפלגה חזרה אל החוף , בדומה להפלגה אל האי, לא נרשמה כחוויה מסעירה במיוחד. התגברנו על השעמום בעזרת סרטי וידאו (על צלילות כמובן), קפה מול הזריחה וויסקי מול השקיעה ובפרידה איטית מהעולם שזכינו להכיר. אך אם יש יתרון אחד בהפלגה הוא בניתוק האיטי שהיא יוצרת, ממש כמו יקיצה הדרגתית מחלום למציאות.
- תודתי לאילן וורד מ-Wild dive, על עזרתו בארגון המסע
- האתר של גילי חסקין
