לוקהארט: "הנוער היום גדל בצל מניפולציות"
"כשהדור הבוגר מתווכח ונוצרות מחלוקות קשות זה מטריד ומחליש את הצעירים" - הסופרת אי. לוקהארט, מחברת "היינו שקרנים" המתאר את חייהם של מתבגרים שעוברים חוויות משנות חיים, חושבת שלמשפחה יש השפעה גדולה על התנהלותם של בני הנוער, עד כדי שינוי התפיסה האישית וביטול הרצון האישי אל מול רצון המבוגרים
אחד מספרי הנוער המרשימים והמעניינים ביותר שראו אור בעת האחרונה הוא "היינו שקרנים" (הוצאת ידיעות ספרים) - מותחן פסיכולוגי שכתוב בתנופה ספרותית נהדרת, ובקצב שמשאיר את הקוראים דרוכים ומסוקרנים לכל אורך הרומן היפה הזה (ואף מילה על הסוף המרעיש). הספר, רב-מכר בארצות הברית, נכתב על ידי אי. לוקהארט, שם עט של סופרת ילדים מפורסמת בשם אמילי ג'נקינס (בעברית ראה אור ספרה "צעצועים יוצאים לטייל").
"התחושה העיקרית שלי כשהתחלתי לעבוד על הספר הייתה אימה", היא מספרת בראיון עמה מביתה בניו-יורק. האימה הזו שזורה ברומן בעדינות, ופועלת את פעולתה בצורה חכמה מאוד.
הסיפור מתאר את קורותיה של קיינדס סינקלר, נערה יפה, בת למשפחה עשירה ומיוחסת. לסב - שליט פטריארכאלי על פי מיטב המסורת - שבבעלותו אי פרטי מול חופי מסצ'וסטס, ואליו מגיעות מדי קיץ שלוש בנותיו יחד עם הנכדים. הרומן נפתח בווידוי של הגיבורה בת השבע עשרה על כך שעברה תאונה קשה בקיץ שבו הייתה בת חמש עשרה, שהותירה אותה חבולה וחולה, וסובלת מאמנזיה.
לאורך הרומן - ובעזרתם של חבורת "השקרנים", הכוללת את בת ובן דודותיה, מירן וג'וני, היא מנסה לשחזר את אירועי אותו קיץ גורלי; קיץ שהעמיד במבחן את התאהבות הנעורים של הגיבורה בגאט, בן טיפוחים של המשפחה - שמוצאו האתני והמעמדי תמיד הבדיל אותו מבחינה היררכית - ובעיקר, קיץ שבו התככים המשפחתיים עת דעתו של הסב משתבשת, גדלו לממדי ענק, ואיימו לכלות את האידיליה של המשפחה המושלמת.
"משפחת סינקלר היפה משמרת דימוי כמעט מלכותי של הרמוניה וחסד", מבארת לוקהארט. "אבל קונפליקטים
משפחתיים הם אוניברסאליים. כולנו סובלים מהם, לא משנה מה המעמד של המשפחה, ומה היא מנסה לשדר כלפי חוץ. עבור ילדים הקונפליקטים המשפחתיים הם עניין מורכב מאוד ומסובך.
"כשהדור הבוגר מתווכח ונוצרות מחלוקות קשות זה מטריד ומחליש את הצעירים. רציתי לכתוב גרסה מוקצנת של הסיטואציה האוניברסאלית הזו: בני נוער שעוברים מניפולציה על ידי הקונפליקטים של הוריהם".
לכן הילדים עוברים תהליך של התפכחות סוערת למדי.
"בהחלט, ההכרה שההורים שלך הם אדיוטיים זו חווית התבגרות שמגדירה את הזהות העצמית. אתה שופט את ההורים בחומרה רבה באותה עת כי מבחינה התפתחותית אתה מוכרח להינתק מהם. אולם בכל זאת, אתה עדיין צריך אותם וככל הנראה אוהב אותם. המערך הסבוך הזה הוא בדיוק מה שעניין אותי".
לוקהארט התחילה לכתוב כבר בכיתה ג'. אבל לא שרבוטים של עלילות, אלא שני ספרים שלמים. "ספרים תמיד היו אהבה גדולה בחיי", היא נזכרת. "שני הספרים שכתבתי היו חיקויים של יצירות מאת סופרים אהובים. אחד היה סיפור הרפתקאות גותי שחיקה את 'הזאבים מאחוזת וילובי' של ג'ואן אייקן, והשני היה עיבוד ל'בילבי' מאת אסטריד לינדגרן. הם היו מאוד מאוד מאוד ארוכים. רציתי לכתוב סיפורים כי אהבתי את הספרים האלו כל כך, ומאז לא הפסקתי".
להתחיל באי בודד
ולוקהארט אכן לא חדלה. היא כתבה עשרות ספרי ילדים בשם הלידה שלה, שחלקם זכו בפרסים יוקרתיים, שני ספרים למבוגרים, ותשעה ספרי נוער תחת השם אי. לוקהארט. קורפוס יצירתה מתאפיין בין היתר בכתיבה ישירה מאוד, אך בה בעת עדינה ופיוטית והיא נעה בין ספרים רגישים הנוגעים בנושאים מורכבים, לקומדיות וסיפורי התבגרות קצביים.
היא מספרת שכאשר הכינה את השלד ל"היינו שקרנים" היא התחילה עם הרקע: "האי המבודד, שיש בו תפאורה של המחזה המפורסם של וויליאם שקספיר, 'המלך ליר': מלך עם שלוש בנות יפות. רציתי לבדוק מה קורה כשהבנות גדלות, ולמלך יש נכדים, והוא משתגע". השיגעון של המלך מוביל לשבר עמוק מאוד במשפחה, וחושף לא רק את הזיוף הגדול, אלא גם את המתחים הגזעניים, המעמדיים והפוליטיים שנמצאים ביתר שאת במשפחה אריסטוקרטית כמשפחת סינקלר.
אחת הדרכים להצגת המתחים הללו מתקיימת במערכת היחסים בין קיידנס, הגיבורה, לגאט, האאוטסיידר. "ניסיתי לגרום לסיפור האהבה ביניהם להיות כן ומפורט", היא מספרת. "לא פנטזיה של רומנטיקה, שום דבר אידיאליסטי, אלא רומן מבולגן שנובע מאהבה עמוקה בין שני אנשים פגומים".
במהלך הקריאה, אנו מתוודעים למצוקות המצטברות אצל קיידנס, גאט, מירן וג'וני, המכנים עצמם - "שקרנים", ולדחף שלהם למרוד בשני הדורות הוותיקים, ובכל מה שהם מסמלים. "הילדים מורדים בערכים של המשפחה המיוחסת של קיידנס. הם מורדים נגד גזענות, זכאות אוטומטית ורעל, שמושרשים בתבניות המשפחתית - ולאו דווקא בבגרות עצמה", מציינת לוקהארט. "הקונפליקט הגדול הוא בין הראייה המפוכחת שלהם את העולם והמציאות, אל מול החזות המזוייפת והרעילה שהמשפחה מציגה".
מה היה האתגר הגדול ביותר בכתיבת הספר?
"כתבתי ושכתבתי את הספר חמש עשרה פעמים. כיוון שהגיבורה של הרומן סובלת מאובדן זיכרון, העלילה מתרחשת בשתי מסגרות זמן: הקיץ שבו היא בת 17, והקיץ שבו היא בת 15 - הקיץ שהיא אינה זוכרת. מבחינה מבנית זה היה מאתגר מאוד לארגן את סדר האירועים בצורה שלמה ומוצלחת".
מה את חושבת על ספרות הנוער העכשווית, במיוחד הספרות הריאליסטית?
"זוהי תקופה מדהימה לספרות המיועדת לבני ובנות נוער: קונים אותה, מו"לים מפרסמים אותה, ויותר ויותר סופרים "כוכבים"
נמשכים לשדה הזה. עורכים דוחפים את הסופרים הללו ליצור עבודות מסחריות, כמובן, אבל גם ליצור יצירות ספרות איכותיות, שמכופפות את הז'אנרים המוכרים, יצירות שאפתניות ומורכבות. תשעה מתוך עשרה ספרים ברבי המכר של ה'ניו יורק טיימס' השבוע, למשל, הם ספרות ריאליסטית".
ציינת בעבר שהעצה שלך לשואפים לכתוב היא "לקרוא, לקרוא, לקרוא". בימינו, בעידן של סדנאות כתיבה, דומה כי זו עצה מרעננת.
"קריאה הכרחית כמו מזון במזווה. אפילו אם אתה טבח מוכשר ומיומן, אתה לא יכול להכין ארוחה בלי מצרכים. ברגע שבישלת ארוחה, אתה צריך לקנות מזון נוסף כדי לחדש את המלאי, על מנת שתוכל להמשיך לבשל. כך גם בכתיבה: אתה לא יכול לכתוב מבלי המזווה המנטלי של סיפורים, והמזווה הזה צריך להתחדש כל הזמן. לכן הקריאה חשובה מכול".
