לא מקובלת: הקאנון של גלילה רון פדר עמית
היא מוכרת בכל בית וספריה הם מעין תנ"ך למתבגרים, מדוע, אם כן, לא זכתה גלילה רון פדר עמית להיות חלק מהקאנון הספרותי בישראל עד כה? ד"ר שי רודין מסביר על גלגוליה של כתיבה פופולרית
במשך שנים רבות התנכר הממסד הספרותי, ולמעשה התעלם, מיצירתה של גלילה רון-פדר-עמית, סופרת שלא ניתן לדון בספרות הילדים הישראלית, מבלי להזכיר את יצירותיה.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
היחס המתנכר נבע מהראייה את רון-פדר-עמית כסופרת פופולרית, הכותבת סדרות לילדים ולבני נוער, שכתיבתה הרבה מעידה כביכול, על רמה ירודה ועל היעדר עומקים הן בפן הנוגע לעיצובו של הטקסט, והן בנוגע לתמות המופיעות בספריה.
האם נכונה התרשמות זו או שמא מדובר בקריאה מוטעית, או באי קריאה של יצירותיה של רון-פדר-עמית? האם התיוג נכון, או מוּנע מאינטרסים שונים שאין להם כל קשר לשיקולים של איכות ספרותית?
הולכת בדרך שלה
מראשית כתיבתה חלוציותה של רון-פדר-עמית קראה תיגר על הממסד הספרותי. אותו ממסד שמשדר לסופרים מה "מותר" ומה "אסור", ועושה זאת באמצעות חלוקת פרסים לסופרים מסוימים, והכנסתם של סופרים לתכנית הלימודים הרשמית.
והנה, דווקא ערב האינתיפאדה הראשונה, פרסמה רון-פדר-עמית את הרומן החשוב "נאדיה" (1985) ושרטטה ביד אומן את סיפורה של נערה ערבייה מהמשולש הלומדת בפנימייה יהודית, רומן הנדרש הן למתח שבין יהודי ישראל וערביה והן לבעיות הזהות של ערביי ישראל.
בהמשך ניצלה רון-פדר-עמית את הפופולריות שלה כדי לעסוק בנושאים שהיוו טאבו, ויוצרים אחרים התרחקו מהם כמו מאש: שימוש בסמים ומין בגיל ההתבגרות. ברומן "בחינת בגרות" (1982) תיארה מערכת יחסים רומנטית בין זוג תיכוניסטים, המולידה היריון, ואילו ב"רומן מסטול" (1991) תיארה נער בן-טובים המידרדר לסמים לאחר שחווה אהבה נכזבת.
נדמה ששאיפתה של רון-פדר-עמית, להוות מראה לבעיותיהם הבוערות של בני נוער, מיתגה אותה כסופרת "פופולרית", למרות שקריאת הרומנים שלעיל מבהירה שלפנינו רומנים מורכבים שאינם נענים לתבנית הספרות הפופולרית. אין בהם "סוף טוב", והנימה הריאליסטית היא השלטת.
נאדיה נותרת תלושה ו"אחרת", יוגב, גיבור מסטול, לא יצליח להגשים את חלומו להתקבל לקורס טיס, ואילו רוני ואורנה, גיבורי בחינת בגרות, נאלצים לקטוע בין רגע את חיי הנעורים שלהם לטובת חיים כבוגרים נשואים והורים לעתיד. זוהי אינה חתונה בנוסח סינדרלה, כי אם אילוץ המזמין קונפליקטים פסיכולוגיים וויתורים כבדים.
בדומה לדבורה עומר, שזכתה להערכה ממסדית כבר בחייה, רון-פדר-עמית מקדישה יצירות רבות לתיאור פרקים נבחרים בהיסטוריה של העם היהודי. הסדרה מנהרת הזמן חושפת בפני הקוראים הצעירים עלילות מפתח בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל. כך גם הרומן המפקדת הקטנה (1986) מתאר את סיפור הינצלותה של פאני בן עמי כילדה בתקופת השואה.
כוחה של רון-פדר-עמית ככותבת, טמון ביכולתה לתווך סיפורים היסטוריים שילדים ונוער נוטים לראות בהם משעממים ולא רלבנטיים לחייהם, ולהפכם למלאי חיות ורגש. כך גם הסדרות סיירת המדע ומשימה עולמית מרחיבות את הידע הכללי של הקוראים הצעירים, בעידן המקדם מיקוד מוקצן ב"אני" תוך התנכרות לעבר הקולקטיבי.
מקום של כבוד מקבלת סדרת אל עצמי (1976 ואילך), שדנה בחייו של ציון כהן, ילד מזרחי, ובתחנותיו השונות. זוהי סדרת ספרים שהעבירה לקוראיה קול מושתק שהפך להיות אחד הקולות האהובים בספרות הילדים הישראלית. כל היצירות הללו מועברות לקורא תוך שימוש בשפה בעלת משלבים מגוונים, ותוך התרחקות מודעת מסלנג.
עם זאת, רק לאחרונה החלו להכיר בפרויקט האמנותי של רון-פדר-עמית ובחשיבותו, ולראייה, אגודת הסופרים העבריים העניקה לה את פרס קסת הזהב לשנת 2014, חרף תיוגה כסופרת פופולרית.
נראה שגם מערכת החינוך אחראית לתופעת ה"הכשר" המבורכת. מורות שביקשו להנהיר לתלמידיהן מושגים היסטוריים פנו אל מנהרת הזמן, ולפתע יכלו להסביר לתלמידים באופן חי, מותח ומרגש, מה ארע במשפט דרייפוס וכיצד התנהל מרד גטו ורשה. מורות שרצו ליזום שיח כתתי אודות שימוש בסמים, שוחחו עם תלמידיהן על מסטול. מורות שרצו ללמד את נושא השואה בכתה ג', מבלי להשתמש בהפחדה, קראו עם תלמידיהן את המפקדת הקטנה, וצפו בכיתה שלמה המריעה לגבורתה של פאני.
מורות שרצו להבהיר לתלמידיהן בעלי לקויות למידה שהם לא "פגומים" למרות שהם חשים כך, הקריאו בכיתה את הרומן "קשה לי ללמוד" (2001), הדן בהפרעת קשב-ריכוז ומראה כיצד ניתן לחיות עמה בשלום ולהתגבר על המכשולים שניצבים בדרך.
וכמו לכל אורך הקריירה הספרותית של רון-פדר-עמית, הסופרת שספריה הם המושאלים ביותר בספריות ברחבי ישראל בעידן בו האינטרנט כובש כל חלקה טובה, היא המשיכה לאתגר את הנורמות החברתיות הסובבות, המתייחסות אל ילדים כאל מודלים רצויים ולא כאל ישויות של ממש, ולכתוב על נושאים בוערים.
בסדרת להתגבר, היא נדרשה לשורה חדשה של בעיות שילדים בני זמננו מתמודדים עמן: אמה של מלכת הכתה סובלת ממחלת נפש. אחיו של מלך הכתה אוטיסט. הילדה המוחרמת של הכתה מוחרמת בשל עיסוקה בכדורגל, המתייג אותה כלסבית. הילדה שמתויגת כרכלנית סובלת מהתקפי חרדה.
ניתן לומר שהשילוב בין תכנים שהם בגדר טאבו (מין, סמים, שונות מגדרית, יחסי ערבים-יהודים, בעיות רפואיות) לבין כתיבה פורה המעידה על חריצות שאין דוגמתה, וכן הידרשות למיתוסים שנוכסו על ידי האגף הימני של המפה הפוליטית בשילוב עם מיתוסים "שמאלניים", הולידו התנכרות רבת שנים למפעל ספרותי חשוב.
עם זאת, כמה תהליכים משנים את המצב: התערערותו של מושג ה"קאנון" הספרותי שייצג במשך שנים את העדפותיה של אליטה מצומצמת וקידם את האידיאולוגיות של קבוצה אחת ויחידה; עזיבתם של פרופסורים שהכתירו עצמם ל"אלוהי הספרות" וקבעו עבור "מאמיניהם" מה "מותר" לקרוא ומה אסור, ובמשך שנים הפריסו פרסים למקורביהם; וההבנה, שספרות מרגשת היא ספרות שורדת, - אלו מחזירים את גלילה רון-פדר-עמית אל
נישת הסופרים המוערכים, ומכאן העדנה מחודשת לה זוכה יצירתה.
ספריה נחקרים גם באקדמיה, נלמדים בבתי הספר, ובעיקר, ממשיכים להיות נקראים ונאהבים על ידי קוראיה הנאמנים, שהם היום ילדיהם של קוראיה שהתחנכו על אל עצמי ועל ג'ינג'י.
ובהקשר זה יש לציין שוירג'יניה וולף כעסה על כך שמלמדים את ספריה במקביל לספריו של ג'יימס ג'ויס, ועל כך כתבה ביומניה, ש"לא ייתכן שיצירה גדולה תהיה משעממת". כמונו, וולף אהבה לקרוא יצירות גדולות שהן גם מעניינות ומרגשות, ודחתה את המלצות הקריאה של הממסד שהקיף אותה.
ד"ר שי רודין מכהן כראש מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך
לפנייה לכתב/ת 
