יש לנו ספקות לגבי החתונה, וסבתא אשמה
שלוש שנים אחרי מותו של סבא, כשהשיטיון כבר מתחיל לנגוס בתודעתה, זיכרון סבי עדיין בוער בה והאש השורפת לא מרפה
העניין המוזר והבלתי נתפס הוא שסבתא שלי התאהבה. בטירוף. הוא היה גבר עם בלורית כמיטב המסורת, איש גבוה ובעל עיניים כחולות שתמיד מחייכות. הוא הבטיח לשים תחת ראשה קורת גג ורצה שתעשה לו ילדים. הוא היה מבוגר ממנה בעשור, אבל שובב כנער. עד גיל 90 סבא שלי היה מספר לי בדיחות. טוב, כמעט עד גיל 90, כי יום לפני יום ההולדת המכובד הזה, ליבו או גופו או אולי פשוט חייו, כמו כוכב שהגיע זמנו, קרסו פנימה, והוא נותר על המדרכה נושם את נשימתו האחרונה.
גלמודה בעולם ללא אהבה
סבתא שלי נותרה שבורת לב. 60 שנה היא עם אותו גבר. משהו שבעולם שלנו היום אנחנו לא לגמרי מכירים. עולם שבו את השותף שלנו אנחנו מחליפים בכל פעם שיוצא דגם חדש של סמארטפון. עולם של 50 אחוזי גירושין, עולם של הסכמי ממון טרום-נישואין, עולם של מפלגות פוליטיות שלא מכירות באהבה אם היא לא לגמרי נכנסת להם למשבצת. עולם שבו אנשים לא יודעים לחיות ביחד.
סבתא שלי נותרה כך, גלמודה בעולם בלי אהבה. שלוש שנים אחרי, כשהשיטיון כבר מתחיל לנגוס את תודעתה, זיכרון סבי עדיין בוער בה, והאש השורפת לא מרפה. כשהיא איתנו והמשפחה והנינים שלה מכרכרים סביבה ברעש וצהלה, קשה לה שהוא לא חווה זאת איתה, נהנה מההמולה. כשהיא לבד בבית, היא מביטה החוצה מהמרפסת במשך שעות. אולי היא מחכה שהוא יחזור. אולי היא מחכה שמלאך המוות יבוא לבקר גם אותה.
שריקת הסיום של האהבה
ואשתי לעתיד, אהובתי היפה, שואלת אותי למה בכלל צריך את זה? בשביל מה צריך את כל הכאב הזה? איך דווקא הזוגיות, ולו החזקה ביותר, עשויה להותיר אותנו בימינו האחרונים בודדים מתמיד? היא מציעה לי שכאשר אחד מאיתנו יהיה על הסף, נמנע מעצמנו את הכאב הזה של להישאר בעולם הזה לבד, ונצעד ביחד לעבר היציאה. נעשה "מצדה", נשרוק שריקת סיום, נשרוף את הגשר האחרון אל העולם הזה. היא מציעה כל מני שיטות, אבל אני פחדן. וכל דבר שהיא מציעה אני פוסל.
יש לי המון סיבות פרקטיות: אני מתחשב במי שמסביב, במי שימצא אותנו, במי שיצטרך לנקות את כל הבלאגן. אבל האמת היא שהייתי רוצה להאמין שאחרי שנים רבות של ביחד, כשמגיע הסוף ואתה מבוגר וקיבלת את 60 השנים הטובות שלך עם אהובתך, אתה תסתפק בהן ותיפרד בחיוך ודמעה.
תתרפק על זיכרונות ועל ימים רחוקים ויפים בשחור ולבן, או במקרה של הדור שלנו – בשני מימדים. אתה תסתכל על המשפחה שהעמדת ושנותרה לתמוך בך, תישק לאיזה נין תועה שחולף בסביבה על המצח או תצבוט לו בלחי השמנמנה, ותזדקן לך בנחת. אבל אז אני מביט שוב בעיניה העצובות של סבתא שלי ומבין שאולי זה לא כל כך פשוט אם אתה ממש, ממש אוהב. וזה צובט בלב עד שנותר סימן.
כל הכתבות שלנו נמצאות בפייסבוק.
לפנייה לכתב/ת 
