"כמה פעמים אמרתי לך להרים את הבגדים מהרצפה?"
במקום לדבר אנחנו מחלקים פקודות, במקום להקשיב אנחנו מחלקים עצות, ועוד לא התחלנו לדבר על הביקורת שאנחנו מותחים עליהם על בסיס יומי - אז פלא שהילדים לא ממש מקשיבים לנו? שרון בלוך על הטעיויות שהורים עושים בשיח עם הילדים - ואיך לתקן אותן
פעמים רבות אנו שומעים דו שיח בין הורה וילד ברחוב או בגינה ונחרדים: "איך האמא הזו מדברת ככה אל הילד שלה?". סביר להניח שרובנו מנסים לא לדבר בגסות לילדים שלנו, אבל תקשורת מילולית היא הרבה יותר מורכבת מטוב ורע, ויש לה השלכות רבות על היחסים שלנו עם הילדים ועל האנשים שהם יגדלו להיות.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
תקשורת מילולית ופיזית הינה הדרך שבה אנחנו מוציאים את עצמנו החוצה אל העולם. התקשורת מושפעת ממי שאנחנו, האמונות, תפיסות העולם, המחשבות שלנו וכמובן - הרגשות. לכן הדרך שבה אנו מתקשרים הינה דינמית ומשתנה.
בהקשר ההורי, עלינו לשים לב באופן מיוחד למסרים ולאופן בו אנו מתקשרים עם ילדנו, מאחר ואנחנו המודל המשמעותי
ביותר שלהם לחיקוי ובעיקר מאחר שבעזרת התקשורת מתקיימות מערכות היחסים בבית ובעולם מסביבנו. בהורות עלינו לחלק את התקשורת לשני מישורים: התקשורת הישירה מול ילדנו והתקשורת שלנו עם העולם, אשר מהווה עבורם דוגמה לדפוסי תקשורת.
כך, למשל, הורה שמדבר באגרסיביות עם העובדים שלו במשרד, מעביר לילדיו מודל לחיקוי של תקשורת אלימה וחסרת כבוד. באותו אופן, הורה אשר ילדיו חשופים לדפוס תקשורת מפוחד ומרצה ילמדו לתקשר מתוך פחד וריצוי.
אבל הקושי הגדול שלנו הוא בדרך כלל בתקשורת הישירה עם הילדים, שרבדים רבים לה. כהורים, נראה לנו ברור מאליו שילדנו ישתפו אותנו בערוץ פתוח על החוויות, הרגשות והקשיים שלהם. אבל האמת היא שהאחריות על יצירת שיח פתוח מוטלת על ההורים ועלינו לייצר אותה בצורה מודעת. חשוב מאוד לייצר שיחות של שיתוף על מה שקורה לנו בחיי היום יום - המחשבות והרגשות שלנו וחשוב מכך - להסביר להם כיצד אנו מתמודדים עם רגשות פחות נעימים.
1. אל תחלקו הוראות
"תצחצח שיניים, תתלבש, אתה מאחר לבית הספר". ביום יום חלק ניכר מהתקשורת עם ילדנו קשורה להתנהגות ומטלות יומיומיות. עלינו לנסות ולהשתדל ליצור תקשורת הדדית אשר תאפשר קירבה ולא רק החלפת הוראות.
2. למדו להקשיב
אלמנט קריטי ומשמעותי בתקשורת שלנו עם ילדנו הוא דווקא השקט. הכוונה היא לפתח יכולות של הקשבה בתוך השיחה עימם. כהורים יש לנו צורך פנימי לתת להם הצעות לפתרון, וכך במקום להקשיב ולהכיל אנו ישר פונים לפתרונות ופעולה. חשוב מאוד לזכור שבמרבית הפעמים ילדנו זקוקים להקשבה בלבד.
כאשר ילדכם משתף אתכם הקשיבו לו ממש, צרו קשר עין , שאלו שאלות סקרניות, ושקפו את דבריו: "אני שומעת שאתה מרגיש כועס כי..."; "אני שומעת שהחברים לא הזמינו אותך למשחק...".
בצורה כזו ילדכם שומע שנית את מה שאמר ויכול לעשות עיבוד של החוויה ששיתף. כאשר ילדכם שואל מה לדעתכם כדאי ורצוי שיעשה אז תנו לו פתרונות ורעיונות לפעולה, אך עשו זאת רק כאשר תתבקשו.
תנו לילדכם את ההרגשה שאתם מכילים אותם אך לא נשאבים לתוך המצוקה הרגשית בה הם נמצאים: כאשר ילדכם נמצא באיזו שהיא מצוקה רגשית וחווה כעס, פחד או כל רגש שלילי אחר, נסו לא להישאב לתוך הרגש אלא לשקף אותו ולהישאר רגועים ושקטים. "אני רואה שאת כועסת על החברה..."; "אני מבין שאתה רוצה חטיף והסירוב שלי מכעיס אותך...". משפטים מהסוג הזה מאפשרים לילדנו להירגע ולהתמודד את הבעיות והתסכולים שלהם, ואנחנו כהורים לא נשאבים לתוך הרגש שהם מעלים בשיתוף שלהם.
3. היזהרו מביקורת יתרה
עלינו להיות בתשומת לב לביקורת שאנו מעבירים על ילדנו. פעמים רבות הביקורת סמויה, אך הם מבינים היטב שאינם מספקים אותנו. למשל, הילדה מתלבשת למסיבה. לאמא מאוד חשוב שהילדה תהיה לבושה יפה ליד כל שאר הורי הגן ולכן היא אומרת: "אולי תחליפי את החולצה? היא לא מתאימה לחצאית". זו ביקורת סמויה שלפיה הילדה אינה יודעת לבחור בגדים או שהטעם שלה אינו מספק את האמא.
במידה ולא מדובר בעניין גורלי, או אם הילד לא ביקש את חוות דעתכם - עדיף לשתוק ולתת לילד ליהנות מהבחירה שלו. ברגע שנדע לא לבקר את ילדינו על כל דבר ונתאמץ לגלות אמפטיה והבנה - הם ירגישו בנוח יותר לחלוק ולספר מבלי להרגיש רע גם כאשר הם עשו טעות.
4. דעו איך להעיר
ילדים יכולים להטריף אותנו, במיוחד כשאינם נשמעים לנו. זה ברור ולגיטימי. אבל לעתים במקום להעיר בצורה משפילה או לא נעימה, אפשר לומר את הדברים בצורה אחרת או להספק במסר קצר וממוקד. במקום לומר: "כמה פעמים אמרתי לך לכבות את האור בשירותים????!!!", אפשר להסתפק בשתי מילים: "האור בשירותים".
המסרים צריכים להיות קצרים ונקיים מביקורת, בצורה שמאפשרת לילד עצמו להבין מה עליו לעשות ולבצע ללא ההרגשה הקשה והמקטינה שיוצרת אצלו הביקורת הגלויה והסמויה.
5. שיחה מחוץ לסיטואציה
פעמים רבות אנו בתוך סיטואציה המעוררת רגשות וכאשר אנו מנסים לתקשר המצב רק מחריף. כדאי לזכור זאת ולהחליט לשוחח כאשר הסיטואציה תסתיים והכל יירגע.
לשם הדוגמה, נניח שהבת המתבגרת לא חזרה בערב הביתה בשעה שנקבעה. במקום לנהל שיחה מתוך דאגה וכעס כאשר היא חוזרת, רצוי לקבוע מועד אחר לשיחה בנושא. במהלך השיחה שנקבעה, שני הצדדים צריכים להביע את הצרכים שלהם. הנה דוגמה לדו-שיח שכזה:
אמא: "אני מאוד דואגת כשאת לא חוזרת בזמן. קשה לי מאוד כשאני לא יודעת היכן את".
בת: "אבל כל החברות שלי נשארות עד יותר מאוחר ורק אני צריכה להפסיק הכל ולבוא הביתה".
אמא: "אני מבינה שזה יכול להיות מבאס".
בת: "כן. זה לא פייר שרק אני צריכה לחזור הביתה מוקדם".
אמא: "אז בואי ננסה לחשוב על פתרון שיעזור לשתינו. פתרון שיאפשר לך להישאר עוד אם המפגש מתארך ויאפשר לי להיות שקטה שהכל בסדר ולא לדאוג".
בת: "אולי אצלצל אלייך בשעה שאני אמורה לחזור ואודיע לך איפה אני ומה אני עושה?".
אמא: "זו הצעה טובה. אם אני אדע בדיוק איפה את, יהיה לי יותר קל לאפשר לך להישאר לאחר למרות שקבענו שעה מסויימת".
לסיכום, ברור שאיננו יכולים להתנהל מול ילדינו בברירת מילים מתמדת. אבל שימת לב קטנה לשימוש בשפה חיובית עשויה לחולל שינוי גדול ביחסים בין כל בני הבית.
שרון בלוך
היא אשת חינוך ומרצה בנושאי הורות, מאמנת הורים וילדים לשמחה כדרך חיים
לפנייה לכתב/ת 
