ימי הכלניות: הרמטכ"ל החושב פושט מדים
בני גנץ התרחק מריח הפגר של פרשת אשכנזי-ברק, ויוצא מצולק מצוק איתן. בתווך הצליח לממש את עיקרי חזונו בתנאים קשים, הסתכן במבצעים חשאיים מוצלחים ונשאר זהיר מול עזה - אבל נכשל בשני תחומים חשובים. אלו היו ארבע שנות הרמטכ"ל ה-20
רב-אלוף בני גנץ, שייפרד בעוד פחות מחודש מהמדים, היה בקושי שלושה חודשים בתפקיד בקריה כשמאות מפגינים פלסטינים מסוריה פרצו ללא קושי את גדר התיל הסמלית בצפון רמת הגולן והסתובבו בסמטאות מג'דל שמס. זה קרה במאי 2011. באוגוסט אותה שנה כבר היכה הג'יהאד העולמי בכביש לאילת על גבול סיני. שמונה ישראלים נרצחו, שבעה חיילים מצרים וחמישה מחבלים נהרגו. שני אירועים אלה המחישו למערכת הביטחון ולדרג המדיני את הסיכונים החדשים הנובעים מהטלטלה במזרח התיכון.
איומים ירדו ואיומים עלו כמו בקליידוסקופ. רק שני מאפיינים של המצב החדש נשארו יציבים: חוסר הוודאות והנפיצות הגבוהה. גנץ אמר במפורש לשרי הקבינט, הרבה לפני "צוק איתן", שצה"ל צריך להיות כעת בכוננות ובכשירות 365/24 להתמודד ללא התרעה עם קשת איומים "מהסכין עד הגרעין" לפי הפירוט הבא:
צריך להקים מכשול חזק על גבולות מצרים וסוריה כדי שהג'יהאדיסטים לא יזלגו לשטחנו וכדי שלא ניגרר, ונהפוך לצד, במלחמות האזרחים המשסעות את האזור; צה"ל צריך להיות מאומן ומצויד כדי לטפל ללא הרוגים בהפרות סדר המוניות שיהפכו להתקוממות עממית ביהודה ושומרון; צריך להתכונן לסיבוב נוסף בעזה - והעיקר: צריכים להיות בכשירות ומוכנות למלחמה שלישית עם חיזבאללה בלבנון, שתהיה קשה מקודמותיה.
לשם כך צריך גם לחזק את כל מרכיבי ההגנה, למשל "כיפת ברזל" ו"מעיל רוח". בנוסף צריך לפתח שיטות לחימה חדשות שיאפשרו לנצל עד תום את הטכנולוגיות החדשות שהבשילו בתעשיות הביטחון ויאפשרו להכריע ולהרתיע את צבאות הטרור. ועדיין לא הזכרנו את הצורך להיות מוכנים לתקוף בצורה אפקטיבית באיראן.
לזכותו של גנץ יירשם שהוא מימש חלקים ניכרים מהחזון הזה, אף שבתקופת כהונתו לא היו לצה"ל ולמערכת הביטחון תקציבים שנתיים מסודרים וגם לא תוכנית עבודה רב שנתית. מריבות תקציב בין שותפי הקואליציה שלא נגמרו בהכרעה ברורה בממשלות נתניהו, בחירות שהוקדמו והמחאה החברתית סיכלו שלוש תוכניות עבודה חמש-שנתיות: "חלמיש", "עוז" ו"תעוזה", שגנץ ואנשיו הכינו בעמל רב ואינספור סיעורי מוחות. גם התקציב שאמור להיות שנתי אושר אפקטיבית רק לחלק מהשנה.
יזם בלתי נלאה של מבצעי סיכול
התוצאה הייתה בלגן לוגיסטי קולוסאלי. גנץ התמודד עמו באמצעות קיצוצים דרסטיים במרכיבים הפחות קשיחים של פעילות הצבא: באימונים, במלאים ובימי המילואים. כשירות הצבא נפגעה, הקבינט ונתניהו שחררו קצת כסף וחוזר חלילה. וראה זה פלא - כעת מתברר שגנץ ואנשיו הצליחו איכשהו לקדם בצורה ניכרת את המרכיבים החשובים ביותר של שלוש התוכניות שלא אושרו: את המודיעין, את הסייבר, את האש המדויקת מהאוויר ומהקרקע ואת השילוב והקישוריות. איך? באמצעות הקטנת סדר הכוחות של צה"ל, דחיית פרויקטים של התעצמות, פיטורי אנשי קבע ולוליינות חשבונאית.
גנץ ניצל את ההזדמנות שנוצרה כתוצאה מירידת צבאות סוריה ומצרים לתחתית טבלת האיומים ונפטר מחטיבות טנקי מג"ח ומרכבה מיושנים, משתי טייסות קרב ומכלי שייט עתיקי יומין. באותה הזדמנות גיבש תפישת הפעלה חדשה שמתבססת בין השאר על "שילוביות וקישוריות" בין זרועות צה"ל השונות. מונחים אלה אינם אומרים הרבה למי שאינו איש צבא אבל במבצע "צוק איתן" הם היו נקודת אור בוהקת. השילוביות והקישוריות אפשרו למ"פ החוד לקבע מידע מודיעיני מציל חיים בזמן אמת ובה בשעה לקבל סיוע אווירי קרוב עד אימה אך מדויק להפליא כדי להיחלץ מהשטח המסוכן.
במקביל, לחץ גנץ על הכפופים לו - כמו גם על הדרג המדיני - לנצל את ההזדמנויות המבצעיות, המדיניות והמודיעיניות שנוצרו בעקבות הטלטלה וכתוצאה מהבשלת יכולות הסייבר. גנץ היה לוקח סיכונים סדרתי ויזם בלתי נלאה של מבצעי סיכול ושיבוש התעצמות של חיזבאללה וחמאס. מבצעים אלה, חלקם חשאיים, חלקם גלויים למחצה (לא לוקחים אחריות) ומקצתם גלויים, מוגדרים בצה"ל מב"מ - "המערכה שבין המלחמות". לא כל המבצעים בתקופת גנץ השיגו את התוצאה המבוקשת, אבל גם לא גרמו להתלקחות רבתי ולכן יירשמו בצד הזכות במאזן.
מה יש לנו לחפש בעזה?
התחום הפחות מוצלח ברזומה של גנץ כרמטכ"ל היה ביחסי צבא-חברה. בעניין זה היו לגנץ שני כישלונות מהדהדים: הכאוב שבהם - הוא לא הצליח להבין שתחושת ביטחון חשובה ומשפיעה על כושר העמידה של האזרחים, וגם על ההישג הצבאי, אולי אפילו יותר מהיכולות הצבאיות הממשיות של צה"ל. כתוצאה מהכשל הקוגניטיבי-תודעתי של הרמטכ"ל וצמרת צה"ל (ושל שר הביטחון), לא יזם הצבא "טיפול אגרסיבי מונע" במנהרות התקיפה מרצועת עזה. צה"ל גם לא נערך כראוי מבעוד מועד להשמדה פיזית של המנהרות גם כשכבר מלוא משמעות האיום הייתה מוחשית וברורה. נוספת לכך העובדה שתושבי עוטף עזה שבטווח הפצמ"רים לא פונו מבתיהם בצורה מסודרת מיד בתחילת המבצע.
המטכ"ל בראשות גנץ התיחס לירי המרגמות כאל חלק משדה הקרב והחטיא את משמעות הטראומה שחווים אלפי אזרחים, כולל ילדים. שני מחדלים אלה הם הגורמים הישירים לאובדן תחושת הביטחון ולחוסר האמון העמוק והמתמשך של תושבי הנגב המערבי בקברניטים הביטחוניים-מדיניים. לכן תושבי העוטף ראו ב"נאום הכלניות" של הרמטכ"ל סימן לכך שהוא מנותק מהמציאות, או גרוע יותר - שהוא מנסה לחפות בליריקה על היעדר תמונת ניצחון. ירי הפצמ"רים שהתחדש מעט אחרי הנאום עוד קיבע תחושות אלה כמו גם את תחושת ה"חמיצות" שהתקבעה בציבור הרחב. עם תחושות קשה להתווכח.
צריך להבהיר. ב"צוק איתן" גנץ לא נגרר אחרי החלטות הפוליטיקאים אלא שותף מלא להן. הקבינט אימץ את רב המלצותיו שהיו גם המלצות המטכ"ל והמלצות שר הביטחון. בראשן את ההמלצה שלא למוטט את חמאס ולפעול באופן שיצמצם למינימום את אבידות צה"ל ואת אבידות הפלסטינים הלא-מעורבים. אני זוכר מפגש לילי אקראי וקצר עם גנץ באזור הלחימה בתחילת אוגוסט. נכתר את עזה? שאלתי. מה יש לנו לחפש שם? ענה לי בשאלה והוסיף: נעשה רק מה שיקדם ישירות את מטרת המבצע. אנחנו לא עובדים על רייטינג.
גנץ לא ממש נפגע מהשתלחויות שרים אנונימים שדיברו על היעדר יוזמה ויצירתיות. אבל גם הוא אינו יכול להתכחש לכך שהמערכה התארכה הרבה מעבר לתחזיות הצבא וכי האבידות הרבות יחסית שספג צה"ל בשטחי הכינוס וההיערכות לא היו כורח המציאות.
הרמטכ"ל פיקד על שני מבצעים בעזה: "עמוד ענן" התחיל בחיסול מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, נמשך במכת אש חזקה ומפתיעה ונגמר כעבור שבוע בלי תמרון קרקעי ובאבידות מועטות לצה"ל ובקרב האזרחים. ההרתעה שהושגה החזיקה מעמד כשנתיים אבל המחיר לא היה נורא.
לעומת זאת, ל"צוק איתן" התגלגלנו. התחלנו חלש, מאותתים כל הזמן ש"שקט ייענה בשקט". משמע - נשמח להפסיק ברגע שתגידו שאתם מסכימים. נתנו למצרים לנהל אותנו גם כשהיה ברור שהם נהנים מכל שחמאס ואנחנו מדממים; הערכנו לא נכון את כושר העמידה של חמאס ולעיכוב הפסקת האש הסופית בגלל מחלוקות בהנהגת חמאס. מותר לנחש שגם גנץ אינו רואה בלחימה ב"צוק איתן" הישג ראוי לחיקוי. השגת הכרעה והרתעה במלחמה הא-סימטרית היא עדיין בעיה שאין לה מענה טוב. לא רק בצה"ל.
לא קונים את זה
הכישלון השני של גנץ היה כשלא הצליח לגייס תמיכה ציבורית ותקשורתית במאבק שניהלו הוא ושר הביטחון על תקציבי הביטחון וצה"ל. האיומים והצרכים הנובעים מהם אמיתיים ומוחשיים, אבל הציבור לא השתכנע. גנץ לא הצליח גם כשיצא להגנה על דימויים הציבורי של משרתי הקבע. לשווא מזהיר גנץ מפני עזיבה של הטובים והמוכשרים. המחאה החברתית בקיץ 2011 והמערכון ב"ארץ נהדרת" על משרתי הקבע, הביסו אותו.
העובדות היבשות מראות מציאות שונה: מי שנהנה מפנסיה שמנה אלו כמה עשרות אלופים ותתי-אלופים שאת העשורים הטובים בחייהם רצו על הג'בלאות ועבדו עד שעות הלילה המאוחרות. שכרם הממוצע של רוב משרתי הקבע בצה"ל הוא כמעט הנמוך ביותר במגזר הציבורי. נמוך משל השוטרים ושל אנשי שב"ס.
יתרה מזאת, צה"ל תחת פיקודו של גנץ מנהל מערכת מבצעי קיצוץ בהוצאות וחיסכון בעלויות שאין לה תקדים ומקביל בשירות הציבורי. מתוך 4,000 משרתי קבע שצה"ל התחייב לפטר שוחררו כבר כ-2,400. נכון, המפקדות עדיין מנופחות ויש הרבה "בזבוז זעיר" ביום-יום שבגלל גודלו של צה"ל הוא מצטבר לעשרות מיליונים. אולם בארבע שנות כהונתו של גנץ חסך צה"ל יותר מ-15 מיליארד שקל ועדיין היד נטויה. אבל הציבור מסרב לקנות את הסיפור והפוליטיקאים מסיתים.
החזיר את החשיבה לצבא
במסדרון המחבר בין לשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון נדף עדיין בחוזקה "ריח הפגר" של פרשת אשכנזי-ברק כשנכנס גנץ לתפקיד. בני גנץ הוא שטבע את המונח עוד לפני שהיועץ המשפטי לממשלה מנע את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל והוא מונה בחופזה ובמפתיע - כברירת מחדל - לרמטכ"ל ה-20 של צה"ל. אבל גנץ הבין שאין בכוחו לתקן את הנזק שגרם סכסוך הלשכות הייצרי לאמון שרוחש הציבור לצמרת הביטחונית ובשום פנים לא רצה להמשיך את קרבות האגו והסמכות עם שר הביטחון ברק. לכן גם כשברק כפה על גנץ למנות את דני עפרוני לפצ"ר והעניק לו דרגת אלוף, הרמטכ"ל הטרי ספג ולא החצין כעס. היו עוד כמה אי-הסכמות כאלה עם ברק אבל גנץ לא נפל למלכודת כמו קודמו. הוא לא הגיב כשהתקשורת ראתה בזה כניעה וסימן לחולשה.
למקורביו אמר גנץ שעם הזמן הסירחון יתפוגג ולפרשה לא יהיו השפעות מרחיקות לכת חוץ מאשר למעורבים בה ישירות. במבחן הזמן והתוצאה הוא צדק. הציבור כבר מזמן איבד עניין בפרשה, צה"ל צועד עדיין בראש סקרי אמון הציבור.
אחרי בחירות 2013 נכנס משה (בוגי) יעלון ללשכת שר הביטחון. בוגי וגנץ עשויים מאותו אימום כמעט מכל היבט אישי ומקצועי ולכן שוררת ביניהם הרמוניה שהקלה מאוד על הרמטכ"ל. "הוא איש נדיר: נטול אגו וענייני", אמר עליו לפני ימים אחדים אדם בכיר מאוד ומשפיע בצמרת הביטחונית-מדינית. "הוא (גנץ) הרגיע את הצבא והשרה עליו רוח של עבודה, הוא ידע לנהל דיונים סוערים במטכ"ל דעתני ולקבל החלטות;
התווכח עם השרים בקבינט עד שיצאו ניצוצות, אבל בסוף ביצע כרוחן את החלטות הדרג המדיני". אחרי הרהור קטן אומר אותו גורם בכיר בחיוך קטן: "גנץ ייזכר כמי שהחזיר את החשיבה לצבא".
המבקרים, בצבא ומחוצה לו, טוענים שגנץ היה זהיר מדי וגישתו המבצעית לא הייתה התקפית מספיק. יש ביקורת גם על מדיניות המינויים ה"אפורה" שלו. "גנץ נטה למנות את מי שמגיע לו ולא את מי שראוי. הוא היה בחור טוב במובן הטוב של המילה", אומר עליו אחד מעמיתיי, שסבור כי גנץ לא הטביע חותם מובהק על דמות שדרת הפיקוד הבכיר שתישאר אחריו.
אבל כולם מסכימים שהרמטכ"ל ה-20 קרא נכון את המצב האזורי וידע לבנות ולארגן את צה"ל להתמודדות החדשה.
הוא גם היה הראשון להבין שבתנאים הנוכחיים לגיטימציה ושיתוף פעולה בינלאומיים משיגים לעתים תוצאות יותר משמעותיות לעתיד מדינת ישראל ממבצע מוצלח. דוגמה לכך היא השמדת הנשק הכימי בסוריה. ובכלל, התרשמתי שיש בצבא קונצנזוס שאותו ביטא אחד האלופים, ראש אגף במטכ"ל, שאמר ל-ynet: "אצל גנץ פיקוד - כן; שררה - לא. הוא יודע להשאיר את האגו בצד, לקבל החלטות ענייניות ומקצועיות; לחבר אנשים ולגרום להם לעבוד יחד".
לפני ימים אחדים, עוד לפני הסערה, ראיתי כמה מקבצי כלניות מאדימים בשדות עוטף עזה; חשבתי לעצמי שאולי - אחרי הכול - גנץ ראה רחוק ונכון.
לפנייה לכתב/ת 
