כולם (לא) מדברים על שלום

"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק", שר הזמר מוקי לפני כעשור, עת זכה בתואר זמר השנה. השנים חלפו להם ומוקי שוב נבחר לזמר השנה, אך כולם מדברים על צדק (חברתי), ואף אחד לא מדבר על השלום.

תסלחו לי, אבל אני לא רוצה לדבר על צדק חברתי, על המצב הביטחוני, הכלכלי. אני רוצה לדבר על כך שהכול קשור לאותה מילה שכבר אסור לומר אותה, לדבר עליה, לדון בה - שלום.

עוד בערוץ הדעות של ynet

משילות או שחיתות / אסף מידני

בדרך להיות מדינה מצורעת / מיכל חטואל-רדושיצקי

מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, בעיקר בשנות ה-90 ובעשור הראשון של שנות ה-2000, אופיינו בראש ובראשונה בתהליך המדיני, כשהמילה שלום כיכבה בססמאות. לא רק בקרב מפלגות השמאל, אלא גם ואולי בעיקר במפלגות הימין ובראשן הליכוד.

"עושים שלום בטוח" של נתניהו ב-96, ו"יש לי ביטחון בשלום של שרון" ב-2003 הוחלפו ב"חזק מול חמאס", "העם דורש צדק חברתי", "איפה הכסף?" ועוד. המילה "שלום" הפכה למילת גנאי, שאסור לומר אותה בקול רם ואפילו בפומבי. עת התרחק השלום והורע המצב הביטחוני נדמה היה שהמילה נגנזה מאוצר המילים של הלשון העברית. כיום אנו אפילו לא פותחים שיחה בשלום, אלא ב"היי". כולנו "בהיי", אין צורך בשלום, לא מאמינים בו ולכן מי שמעז לדבר על כך הוא הזוי או מנותק. האמנם?

הבעיה המרכזית של נושא השלום הוא שיש לו יחסי ציבור רעים. "היחצ"נים" שעדיין מדברים על הנושא הם מפלגות נישה קטנות שאינן במרכז המפה החברתית-פוליטית דוגמת מרצ. לזכותה ייאמר שהיא אולי היחידה המדברת שלום, אבל דרך העברת המסרים של המפלגה וחבריה הפכו את המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים לנישה שולית שאיש לא מוכן יותר להקשיב לה יותר.

אבל המציאות לא השתנתה וצריך לומר זאת באופן חד וברור: הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא הסכסוך עם הפלסטינים. הבעיה הפלסטינית הפסיקה לעניין אותנו ברבות השנים לנוכח כישלונות השיחות ובעקבות השיח על הצדק החברתי שהשתלט על הבמה. נדמה כי שכחנו שיש בעיה פלסטינית והתחלנו לחשוב על שגרת היומיום ועל הצדק בכיס. רצינו לרגע להיות כמו כל העמים, להילחם על זכות הקיום החברתי שלנו, אך אנו לא כמו שאר העולם. ישראל והמזרח התיכון זה עולם בפני עצמו. בסופו של דבר, מאז "מחאת האוהלים" בקיץ 2011 נותרנו ללא צדק חברתי וללא פתרון לבעיית הסכסוך.

אין היום אף פוליטיקאי או מנהיג ציבור שיעז לומר את מה שרבים כבר יודעים אך חוששים לומר בקול - הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הבעיה המשמעותית ביותר בחיינו, לא נוכל להתעלם ממנה או לברוח ממנה. אם לא נפתור את בעיית הסכסוך לא נגיע לצדק חברתי. לא נהיה כמו שאר העמים.

ישראל מעדיפה להמשיך ולנהל את הסכסוך, לרוב דרך לחימה. היא לא מנסה לפתור אותו בדרכי המשא ומתן. אני נוטים להפיל את האשמה בעיקר על הפלסטינים אך זה תירוץ. עלינו מוטלת האחריות לקבוע את הטון ולהוביל, ואם אנו לא עושים זאת, אנחנו למעשה נכנעים.

מנהיגות אמיתית היא כזו שמציגה פשרות ומובילה קו מחשבתי יצירתי הרואה את העתיד קדימה, כפי שעשה מנחם בגין עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, שאיש לא האמין שיקרה בזמנו, וכפי שעשה יצחק רבין עם חתימת הסכם השלום עם ירדן. היסטוריה רחוקה מאוד.

הציבור בישראל ומנהיגיו בראש ובראשונה, לא יכולים להרשות לעצמם לא לדבר על השלום, על תהליך מדיני ועל עתיד המדינה שעלול להגיע חלילה למצב של מדינה דו-לאומית. אף אחד לא רוצה בזה, לא בשמאל ולא בימין. לכן, הנושא חייב לעלות שוב לסדר היום. אין מציאות אחרת, גם אם ננסה לשכוח, לברוח, הבעיה הזו תמיד תהיה שם.

הכותב הוא יועץ תקשורת 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il