אין כאהבה של סבא וסבתא: משפחה על הסכין

היה לי סבא - אני זוכרת אותו לבוש בחליפה אפורה וכובע לראשו. הוא היה בא לביתנו פעם בשבוע ומביא לי חפיסת "שוקולד פרה", שהיה מוציא מכיס הז'קט שלו. אני חושבת שלא ידע עברית, אך איני בטוחה, כי השיח היה בינו לבין הורי בפולנית, כמובן. זה היה הסב היחיד שלי ולמרות שלא היה בינינו קשר של שיח או משחק, אהבתי אותו ושמחתי כשבא. ידעתי שאהב אותי.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

היום אני חושבת שהוא סִמֵּן בעיני את ההמשכיות את השתלשלות הדורות, את סדר הדברים בעולם: יש סבא ואמא ואבא וילדה, וכן הלאה. הסבא השני שלי והסבתות שלי נהרגו בשואה. גם לילדים סביבי לא היו סבים וסבתות כמעט, ואם היו - הקשר איתם לא היה קרוב, כמנהג הדור. לאחרונה, כשהוזמנתי לבית הספר של נכדתי הגדולה - שהיתה אז בת שבע - הוזמנו כל הסבים והסבתות כדי שיכירו את המקום בו נכדיהם לומדים, והאולם היה מלא.

לסבים ולסבתות כיום יש יותר נוכחות בחיים של נכדיהם, אך מעט מאד כתוב על נושא זה. גם הספרות הפסיכולוגית מקצועית כמעט ולא עוסקת בכך, וכך גם לגבי הספרות היפה.

לעתים קרובות השיח מעל דפי העתונות או במדיה הנו ברמה תפקודית: איך על הסבים והסבתות לנהוג בכל מיני מצבים: "הכיני לנכדיך...כדי ש.... הקפידי שלא..." - אין רע בעצות טובות אך לעתים הן מזכירות לי עצות שהיו ניתנות לעקרות בית אמריקניות באמצע המאה הקודמת:"קבלי את בעלך בשובו מהעבודה עם חיוך והכיני לו...".

הגיע הזמן לשים את הסבא והסבתא במרכז. סבאות וסבתאות זו זהות, כמו בני זוג שהופכים להורים, ולא רק תפקידיהם משתנים אלא מעתה הם גם הורים. כך גם סבא וסבתא. ראשית, מוענק להם שם חדש שמשמעותו העיקרית, משום מה -  הנה גילם המבוגר. יש מהם ציפיות כאלה ואחרות, יש להם ציפיות כאלה ואחרות מעצמם ומילדיהם ומנכדיהם. יש להם תחושות ורגשות שלא הכירו ולא ידעו עליהם קודם.

בשונה מהשם שמבטא גיל מבוגר, הרי שהמשמעות הרגשית הסובייקטיבית היא של שוני והשתנות, ולעתים קרובות בנגיעה עוצמתית ברבדים עמוקים של הנפש, בין אם הסבאות והסבתאות הם במרכז הווייתו של האדם ובין אם לא.

מצאתי שבמקומות שונים בהם ישנו תאור ודגש על סבים וסבתות, מושם דגש שונה על האופן בו הסב או הסבתא רואה את עצמו, וניתן אף לחלק לקטגוריות : הסב הסבתא המחנכים - תפקידם להעניק ערכים לדורות הבאים לחנך ללמד. סבים וסבתות שתפקידם, כפי שהם תופסים אותו, הוא להציל את נכדם יקירם מפני הוריו שלא יודעים את מלאכתם.

לעומתם אלה הרוצים להיות מושלמים ולהיענות לצרכים של נכדיהם ללא גבול. אלה שהקשר ממלא אותם בענין סקרנות אהבה מסוג חדש שלא ידעו כמוה. כמובן שאלה לא קטגוריות שמוציאות זו את זו אבל אני מתארת אותן כך כדי להבהיר את המגוון העצום בזהות זו. מספר ספרים העוסקים גם בסבאות וסבתאות עלו בדעתי:

"החיוך האטרוסקי", להילחם על הנכד בקנאות

"החיוך האטרוסקי" מאת חוזה לואיס סמפדרו

גיבור הספור הוא סלווטורה הסב, הנוסע להתגורר בבית בנו במילאנו מכיוון שהוא חולה ויזדקק לטפול והשגחה. הוא עוזב את כפרו בדרום איטליה כדי לעבור למילנו המודרנית העירונית והמשונה כל-כך בעיניו. בבית בנו מחכה לו גם נכד קטן בן ה-13 חודשים, נכד שעד המפגש אתו היה בעיניו ישות תאורטית בלבד.

הוא נלחם על הנכד בקנאות כיאה לפרטיזן. מבחינתו הוא היה במלחמה ממושכת עם כלתו ובנו על הדרך שבה הקטנטן יחונך. והוא ניצח לבסוף כי הוא לוחם שמנצח. הוא לא הבין איך משאירים תינוק לבד כל הלילה ונועלים את החדר .הרי כולנו היינו ילדים כולנו פחדנו וכולנו רצינו מישהו שיחבק ויאהב אותנו.

"הילד ישן שם?" ולנוכח האישור שבשתיקתה, הוא מתעקש: "גם בלילות? אבל מה זה," הזקן מתפוצץ מזעם, "פה במילאנו ילדים כל כך קטנים לא ישנים עם ההורים שלהם? אז מי משגיח עליהם?"

" פעם זה היה ככה, כשאני הייתי מטפלת. עכשיו לא; הרופאים ממליצים שיישנו לבד."

"זה נורא! ואם הם בוכים, ואם קורה להם משהו?"...

"מסכן, כל הלילה לבד! והוא עדיין לא מדבר! ואם הם לא שומעים אותו בוכה? ואם תוקף אותו כאב בטן ואין אף אחד לידו, או אם הוא נחנק מהסדין? ואם נושך אותו עכברוש או מכיש אותו נחש, ,,, קורים כל כך הרבה דברים... בטח מלא פה במכשפות, ובעין הרע... מסכן מוזנח!"

"סיפור על אהבה וחושך", מלאכת הקודש של הניקוי

"סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז

"הלוונט מלא מקרובים", חורצת סבתו של עמוס עוז את גזר דינה על הארץ אליה הגיעה, ואת משפטה זה לא ריככה ולא שינתה עד יומה האחרון. היא צוותה על סבא מה שהוסיפה לצוות עליו כל יום מימי חייהם בירושלים, קיץ וחורף: להשכים כל בוקר, לרסס היטב בפליט את כל פינות החדר כדי להדוף את המקרובים..." (עמ' 41).

ספרו של עמוס עוז קסום בעיני. הוא כל כך מלא עד שבכל פעם שאני קוראת בו, אני נמלאת פליאה איך מופיעים בו עוד ועוד דברים, כאלו הספר הולך ותופח ומשתבח עם הזמן.

היא מחנכת לא רק את נכדה אלא עסוקה במלאכת קודש חנוכית לגבי הלבנט כולו, הוא דורש טהור וניקוי מפני יצרים, מפני שפע תשוקה ופיתוי  - כך לפי נכדה אבל היא מבחינה רק במקרובים ומרססת ומרססת. גם את נכדה היא מלמדת את סודות ורזי הניקוי - עוד לפני שתיית הקקאו בבקר היא מכינה לו אמבטיה חמה ומברשת שניים עם משחה ומלמדת אותו: "בעודך ישן ולא מרגיש דבר כל פליטות הגוף האלה מתמרחות להן על גופך ומתערבבות אלה באלה ומזמינות, אבל ממש ממש מזמינות, את המיקרובים... שלא לדבר על דברים שהמדע עוד לא גילה. אין ספק שזו סבתא שרואה את יעודה בהיותה דמות שמורישה כרכים טובים ונכונים לנכדה" (עמ' 100).

"הדבר היה ככה", שהמים יהיו נקיים גם

"הדבר היה ככה" מאת מאיר שלו

סבתו של מאיר שלו, למרות השוני הגדול בינה לבין סבתו של עמוס עוז, גם היא היתה מזן המחנכים והמנקים - מה קרה לדור הזה? מה הם ניקו ומרקו בלי הרף? ולמה היה כה חשוב להם להעביר את המורשת הזו בקפידה כה רבה?

"סבתא טוניה היתה מרוצה רק כאשר מי השטיפה, שנספגו בסמרטוט ונסחטו אל הדלי, היו נקיים וצצלולים לגמרי. וכדי לוודא שכך הם, בדקה אותם "טוב-טוב": שאבה מים מהדלי בכף יד קעורה והגירה אותם לתוכו מול האור. עד שלא היו המים צלולים כמו שצריך היא דרשה... לשוב ולשטוף, להחליף את המים עוד פעם ועוד פעם..." (עמ' 41).

"סבתא, עוד פעם" - אהבה של סבתא

"סבתא, עוד פעם" מאת עדנה מזי"א

"...אילו רק היה בכוחה, היתה מצווה על השמש להופיע שוב, תכף ומיד ולשקוע בשביל אורי עוד פעם אחת"  - קל לזהות, זו סבתא שתעשה הכל בשביל שהנכד שלה ירגיש אדון העולם והיא מלכת הבריאה. היא תעשה בשבילו כל מה שהיא רק יכולה בהתאם לבקשתו.

מי מאתנו לא היה רוצה להרגיש אוהב אהוב מלך הבריאה או קוסם? התפקידים ביניהם מתחלפים-פעם הוא קוסם והיא אהובתו ופעם להפך עד שהשמש מסמלת גבול. שוקעים רק פעם אחת. ככה זה כשהנכד מגיע ליום אחד בתל אביב.

"ילדת חוץ", אין מקום לסבתא בקיבוץ?(עטיפת ספר)

"ילדת חוץ" מאת נורית זרחי

בסבתא של נורית זרחי אפשר להתאהב מיד. היא לא מחנכת ולא מלמדת, היא לא מצילה ולא כל דבר שכזה. היא לא בעד ולא נגד, היא פשוט פשוט אוהבת מאד ובלב רחב ומתוך מחשבה על נכדתה. היא מרעיפה אהבה, וזו אולי המתנה הכי גדולה שסבתא יכולה לתת.

נורית זרחי היתה ילדת חוץ בקיבוץ ולמרות היוקרה הרבה שנהנו ממנה הקיבוצים של פעם, חושפת נורית את הסוד הגדול שעד ספרה זה לא דובר בו: "למרות שהילדים היו מאד קשורים זה לזה ושמחו שהם קיבוצניקים, בסתר לבם הם התגעגעו לאמא ואבא, ורצו לגדול בתוך משפחה.

היו גם כאלה שהיה קשה להם להיות תמיד יחד,כמו חרוזים במחרוזת".

כשדפנה, גיבורת הספר, נוסעת לקיבוץ היא נפרדת מסבתה. סבתא אמרה:" עכשיו אני יכולה לפקוח את העיניים ולראות את הנכדה שלי... בואי הנה שפסלה, את כבר צריכה לנסוע?"

"כן", אמרה דפי, "אמא בקשה שאגיד לך שלום"

עיניה של סבתא מלאו דמעות, ודפי הרגישה שגם עיניה שלה דומעות... "את לא תשכחי את סבתא?"

"לא" אמרה דפי, ולמה אנחנו לא לוקחים את סבתא שאלה את עצמה, לא ייתכן שיש להם בקיבוץ גם סבתות להציע לאנשים".

ספרה של אילנה לאור, "החברה שלי ליה", ראה אור לאחרונה בהוצאת "גוונים"